דמותו ותורתו של מרן הגר"א שפירא זצל
  www.marechoen.022.co.il
מראה כהן גדול
יום ד', א’ באלול תשע”ז
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
דרשה לימי אלול
19:49 (17/09/15) מראה כהן גדול

לשאוב כוח מחכמי הדורות / הרב אברהם שפירא חז"ל לימדו אותנו על לבם הפתוח כאולם של קודמיהם, ועל החשיבות שיש בהעמדת דמותם לנגד עינינו. ההתעוררות לתשובה של אלול מתעצמת מימי פטירתם של צדיקים בעל הלכות גדולות הביא פרק ממגילת תענית ובו נמנים ימי תענית צדיקים, ומוזכרים שם ימי פורעניות שבאו על הציבור וימי פטירת צדיקים: נביאים, שופטים, מלכים וחכמים. בין החכמים שנמנו בפירוט שמותיהם – מלבד רשב"ג הנשיא ור' ישמעאל כהן גדול ור' חנינא סגן הכהנים, שנמנו בפירוט משום מעלתם כראשי ישראל – נמנים בשמותם רק ר' חנינא בן תרדיון ור' עקיבא. ועוד: בין ימי הפורענות נמנה גם היום שבו נחלקו בית שמאי על בית הלל (וכן הוא בסידור רב עמרם גאון ובטור).נראה כי מה שהוזכר ר' עקיבא, הוא על סילוק מדרגות הקדושה המיוחדות שהיו בתורתו, כמו שנאמר בסוף מסכת סוטה: "משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה, בטלו זרועי תורה, נסתתמו מעיינות החכמה". כיוצא בו גם מה שהוזכר ר' חנינא בן תרדיון הוא משום סילוק מדרגותיו במסירותו על הקהלת קהילות לעסוק בתורה בשעת השמד. והרי מגמת התעניות היא לא רק "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עד שגרם להם ולנו אותם הצרות" (רמב"ם, הלכות תענית פ"ה ה"א), אלא גם ללמוד את לִבם של אבות העולם הללו, להבחין את החסר שבהיעדר מדרגתם עתה, ולהתחזק – במידה המתאימה לאנשי הדור – באותן מדרגות.כיוצא בזה היא גם התענית על שנחלקו בית שמאי על בית הלל. בפשטות הכוונה לעצם ריבוי המחלוקות ביניהם, כמו שאמרו בתוספתא סנהדרין "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן, רבתה מחלוקת בישראל". התענית היא כנראה ביום שבו החל ריבוי המחלוקות. מחלוקת בהלכה נובעת מתוך "דבצר ליבא" (שהתמעט הלב, שנצטמצמה יכולת ההבנה), כמו שאמרו (תמורה ט"ז ע"א) על המחלוקת הראשונה בימי יוסף בן יועזר. ועיין ברש"י בעירובין כ"א ע"א ד"ה ויותר. ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמחמת המהומות והשמדים והשיבושים שהיו לאחר חורבן הבית וביתר, לא שימשו התלמידים כל צרכם ורבו מחלוקות. ועיין ברש"י בבבא מציעא ל"ג ע"ב ד"ה בימי); ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה (ד"ה והחלק הרביעי) כתב ש"רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי, נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד מהם הייתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים". כשישנה מחלוקת בין החכמים במסורת התורה, הרי מה שנשכח מהמסורת שהייתה עד אז ברורה נאבד מן החכמים.על מצב המחלוקות שבא מכך ש"בצר ליבא" ועל ידי כך אבדו מחכמים מסורות תורה, על כך באה התענית, להכיר את החסר לישראל, ולהתחזק בשמירת דרכם של חכמים.לבם של ראשוניםחסרונות אלה בהשגת התורה ומדרגות החכמים הם חלק מירידה במעלות הציבור. תחילתם היא לאחר ימי שמעון הצדיק, שמאז בטלו כמה ניסים שהיו במקדש, כמו שאמרו בגמרא (יומא לט ע"א ותענית כג ע"א), ולאחר מכן בימי יוסף בן יועזר שהתרבו מתייוונים, בטלו האשכולות ו"בצר ליבא", כלומר לבם של ישראל כבר התקטן וממילא גם הייתה ירידה במעלות החכמים. כאמור, אחר חורבן הבית נמשך החיסרון ועל כן באו תעניות שבמגילת תענית הנ"ל.על המרחק בין הדורות אמרו בגמרא (עירובין נג ע"א) כי לִבם של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלוא נקב מחט סידקית וכו', "ואנן כי סיכא בגודא לגמרא". המהרש"א כתב ש"ראשונים" היינו ר' אלעזר בן שמוע ושאר עשרה הרוגי מלכות, והוא מדמה את פתח לבם של חכמים וקדושים אלה לפתחים הקדושים שבמקדש. נראה שהירידה של הדורות נובעת מפגימת כוח טהרת המעשים על ידי מעשה העגל (עיין ויקרא רבה צו, ז: "'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות', רבי אומר כימי עולם כימי נח, וכשנים קדמוניות כימי הבל, שלא היתה עכו"ם בימיו").וזהו עניין עומק הדין שאמר שמואל לשאול במעשה בעלת אוב (שמואל א' כח, טו) למה הרגזתני להעלות אותי וגו', ואמרו בגמרא (חגיגה ד ע"ב) "דאזל שמואל ואייתי למשה בהדיה, אמר ליה דילמא חס ושלום לדינא קא מתבעינא, קום בהדאי, דליכא מילתא דכתיבת באורייתא ולא קיימתיה" [הלך שמואל והביא את משה איתו, אמר לו: שמא חס ושלום אני נתבע לדין, בוא עִמי, שאין דבר שכתוב בתורה ולא קיימתיו]. ויש לפרש שחשש שידונו אותו על טהרת המעשים, אם עשה המצוות בלא פגמים אלא כפי שהיה מצוי להיעשות קודם חטא העגל.ישיבה על קברוהעניין של דרגות חכמים וההשתדלות ללכת בדרכיהם הוא גם היסוד של מה שכתב רש"י ביבמות (קכד ע"א ד"ה תלתא ריגלי וכו'):ובתשובות הגאונים מצאתי, כל הנך ריגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה.נראה מכך שענין הושבת ישיבה על קברו אינו רק על ידי תלמידי התלמיד חכם שלומדים את הדברים של אותו תלמיד חכם, אלא אפילו כשלומדים אותם שאר תלמידי חכמים וגם מלמדים לעם את מעלותיו ודרכיו (ועיין בשיטה מקובצת בבא קמא יז בשם הר"י מיגאש).התקבצות זו אינה עניין של הספד, שהוא רק בי"ב חודש שאחר הסתלקותו, אלא היא לזכותו של אדם גדול שנעדר, ויש בכך דין של כבוד התורה, וייתכן שעצם כבוד התורה שיש בהתקבצות זו היא זכות.כיבוד החכם הוא סגולה להתדבקות בתורתו של החכם ובמדרגות קדושת תורתו. על ידי כיבוד החכם יש פתח מפולש להיות מחובר אליו ולהשיג ממעלתו כפי השאיפה "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי".השפעת הקשר הפנימי מצד התלמיד על ההתדבקות והקליטה של תורת הרב מבוארת גם במה שאמרו בגמרא (כריתות ו ע"א): "אמר להו רב משרשיא לבניה, כד בעיתון למיעל ומיגמר קמי רביכו וכו' וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה [כאשר אתם יושבים ולומדים מרבכם, הסתכלו על פניו], דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך". ובירושלמי: "כל האומר שמועה יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, שנאמר אך בצלם יתהלך איש". ומצינו בדין פרה אדומה שהיא נעשית מול פתח אוהל מועד, והיינו כדי שיכוון לבו למקדש.מובא בתוספתא סוטה (פרק יב): עד שנגנז אליהו הייתה רוח הקודש מרובה בישראל, שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע וגו' וכשנגנז אליהו נסתלקה מהן וכו'". ומה שלא השפיע עליהם אלישע רוח הקודש כפי שהשפיע עליהם אליהו, אף על פי שזכה להיות ברוחו פי שניים כאליהו – לפי שעדיין לא נתקיימה באלישע הברכה של אליהו שיהיה פי שניים ברוחו, או שהברכה מועילה רק לתלמידים של משיג הברכה ולא לאחרים. כי התקשרות התלמיד לרב משפיעה עליו מרוחו של הרב, ובני הנביאים הללו לא נהיו תלמידי אלישע. ובסדר עולם מובא שכל דור ומלך שלו ונביא שלו.השאיפה להתעלות והתגדלות נכללת בדברי הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ומפרש ספורנו: הביטה וראה שלא יהא ענייניך על אופן בינוני. נכללה בדבריו אלו גם הדרכה לשאיפה ליותר שלמות (ראה גם אור החיים ד"ה עוד ירצה). הדבר מבואר גם בדברי חז"ל על הכתוב בתהילים (פא, יא) "הרחב פיך ואמלאהו – בדברי תורה כתיב", וכשאדם מבקש השגה רחבה ועושה את הדברים שביכולתו כדי להתעלות, הרי הוא מתברך ב"ואמלאהו". כשניתנת ברכה הרי היא בהרחבה כמו שנאמר בגמרא (שבת קה ע"ב "ברכה שאני"), שהיא ניתנת בעין יפה.ממרירות להתעוררותהימים ימי אלול – ימי רחמים. עיקר העניין של "אני לדודי" הוא עשיית החשבון, פשפוש במעשים – המעשים שנעשו ושהיה אפשר ושהיו צריכים להיעשות. המרחק הגדול שבין הנעשה לבין היכולת שהייתה. המרחקים הגדולים ממעשיהם של צדיקים, המרירות היוצאת מתוך עשיית החשבון, הם שמעוררים רחמים בעולמות העליונים.עבודת חודש אלול היא להגיע למדרגה שאמרו בגמרא (ראש השנה טז ע"ב) כי 'כל שנה שֶׁרָשָׁה [=שהיא ענייה] בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, רשית כתיב' וכו'. ויש לפרש שתהיה על כל פנים מרירות הלב מבדיקת העוונות. וזה העניין שעזרא תיקן שיהיו קוראים קודם ראש השנה ברכות וקללות.התעוררות מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותינו, למעשי רבותינו, היא עצמה מרוממת את האדם למעלה. היא עצמה דרגה, היא גופא כבר זכות. ומובא ברמב"ן בפרשת שופטים (דברים טז, כ) על הפסוק "צדק צדק תרדוף" בשם מדרש רבי נחוניא בן הקנה: אם אתה תדין עצמם תחיה וכו'.זכות מתגלגלת בימים אלו לחשוב חשבונו של עולם, על העשוי ועל לשעבר ועל אשר נעשה להבא, כל מחשבה של התרוממות להבא בתורה, בתפילה, ביראה, במידות, בעבודה לשמה, היא גופא זכות גדולה.דרשה לימי אלול מעיזבונו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, אשר יום הסתלקותו חל ביום טוב ראשון של סוכות. הדברים נמסרו על-ידי בנו הרב בן-ציון שפירא ועובדו (קלות) על ידי הרב נריה גוטל פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS