דמותו ותורתו של מרן הגר"א שפירא זצל
  www.marechoen.022.co.il
מראה כהן גדול
יום ד', א’ באלול תשע”ז
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
פרק מתוך ספרו "עת לכל חפץ" - הוצאת מכון הרצי"ה.
14:58 (18/09/15) מראה כהן גדול

לג' אלול - יום פטירתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל: פרק מתוך הספר "עת לכל חפץ" - הוצאת מכון הרצי"ה - כל הזכויות שמורות להוצאה.יג. בדורנו היה הרב זצ״ל מסור התורה. הרב זצ״ל היה חד בדרא. הוא היה יחיד בדורו בהיקף התורה, היו הרבה גאונים, והרבה צדיקים, והיו לו עמיתים במקצועות שונים של התורה, אך בהיקף התורה לא היה דומה לו. בזה הוא היה שר התורה. הרב זצ״ל הקיף גם את הנגלה וגם את הנסתר, גם את ההלכה וגם את האגדה, והכול היה פתוח לפניו. הכול היה חרוט במוחו. לא רק המקורות משני תלמודים, ולא רק ארבעת חלקי השולחן ערוך היו פרוסים לפניו, אלא אחרונים, ואחרוני אחרונים, וספרי קבלה נסתרים וצדדיים - הכול היה גלוי לפניו. הוא היה בקי בכל המדרשים, בכל הזוהר, בכל ספרי האר״י, ובכל ספרי הקבלה. בזה לא היה דומה לו. לא היה אדם גדול שמרכז את שני הדברים יחד. לא היה אדם שהוא גם פוסק ההלכות לדור, וגם פוסק ההשקפה לדור. ובמיוחד הוא היה יחיד במינו בעניינים של הנהגת הדור, הנהגת הדור, זהו מקצוע מיוחד. זוהי תורה שעל פיה מתנהג כלל ישראל, וזוהי תורה שצריכים להעמיק בה הרבה כדי להבין ולדעת אותה. זוהי חטיבה מיוחדת של לימוד. בתורה כתוב שצריך לשם כך נביא ואורים ותומים. אם מוזכר בתורה, בפרשת השבוע שלנו, שיש צורך בנביא: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלהיך אליו תשמעון״, (דברים י״ח, ט״ס - אין זה מיותר, אלא הכרחי. כדי שעם ישראל יחיה כפי שהוא צריך לחיות, יש צורך בבית מקדש, בנביא, ובאורים ותומים. זה חלק מדרכי התורה. ומשחרב בית המקדש, ובטלה הנבואה, לא נשארו לנו אלא חכמי הדורות, הלומדים את התורה בעבודת ה׳, וכפי שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (בדף יב ע״א): "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים... מן החכמים לא ניטלה", והם יכולים לפסוק את ההלכה בנושאים אלו. אולם כדי שאמנם יוכלו החכמים לפתור את בעיות הדור, אין זה מספיק שהם יהיו בקיאים בשולחן ערוך. כדי לספוק הלכה בנושאים אלו, צריך לאסוף את כל מה שכתוב בתורה - גם בבבלי, גם בירושלמי, גם במדרשים, גם בזוהר, ומתוך כל זה להכריע כיצד לנהוג. זהו תחום שקשור רבות גם לחלק האמונה שבתורה. כך הוא בכל דור, ובמיוחד בדור האחרון, שהסיבוכים והבעיות שבו הם כל כך רבים. זהו דור שרשעים וצדיקים משמשים בו בערבוביה, וגלות וגאולה משיקים זה לזה, ויש צורך להכריע בין אחדות לפירוד, ולפתור תסבוכת גדולה של בעיות בכל יום ויום, ובכל מקום ומקום. ובזה היה הרב זצ״ל מיוחד במינו. גם כאן בניגוד לשאר התחומים, שבהם היו לרב עמיתים שהיו שולטים במכמני התורה - בתחום זה היה הרב זצ״ל יחיד במינו. הרב זצ״ל ראה מה שאחרים לא ראו. הוא ראה כיצד מתפתחת תחיית הקודש בארץ ישראל החוזרת לבניה, בנוסף לתחיית החול, וזו הייתה עיקר עבודתו. בזה הוא היה יחיד במינו, וכדי למצוא פתרונות לבעיות אלו הוא השתמש בכל ערכי התורה. את הפתרונות לשאלות סבוכות אלו, הוא הביא, לא מתוך סברות בעלמא, אלא מתוך התורה. כדי להשיב תשובות לשאלות הקשורות לכל ערכי האומה, בנוסף לענייני היום יום של השולחן ערוך, היה צורך בהיקף של כל התורה כולה, ובזה לא היה מי שידמה לו. אלו הם שני התחומים, שבהם פטירת הרב זצ;;ל היא אבדה שאינה חוזרת. אך גדלותו של הרב זצ״ל התבטאה במישור נוסף. הרב זצ״ל היה גדול בכל שעות היום והלילה. יש גדולים שאינם גדולים אלא בחלק מזמנם. נדיר הוא למצוא אדם שיהיה גדול תמיד, אך כזה היה הרב זצ״ל. הרב זצ״ל היה גדול בכל שעות היום, ובכל שעות הלילה, במשך כל ימות השנה כולם. לא הייתה אצלו נקודה אחת של קטנות. כולו היה גדלות. ומתוך כל זה הוא המשיך את מסורת התורה. הרב זצ״ל המשיך את מסורת וולוז'ין. רבי יצחק מוולוז׳ין כותב בהקדמתו לספר "נפש החיים" (בד״ה ומודעת), שאביו, רבי חיים מוולוז׳ין, ציווה עליו ביום פטירתו להדפיס את כתביו - את ספר "נפש החיים", ולחזק את ישיבת וולוז׳ין. וכך גם מסר הרב צבי יהודה זצ״ל שצוואתו האחרונה של הרב זצ״ל, קודם פטירתו, הייתה להוציא לאור את כתביו, ולהשגיח על הישיבה שתמשיך (ראה "לשלשה באלול", חלק א׳ עמוד מח, סימן קיג). אלו הן שתי הנקודות שהדגיש הרב זצ״ל. ואמנם בשני תחומים אלו, חלה התקדמות רבה מאז פטירת הרב זצ״ל, והיום ניתן כבר לחוש בשינוי שחל. יש זמן לכל דבר, ועת לכל חפץ, וכך גם לגבי ספרים - יש זמן אימתי יתגלו, וכמה זמן יהיו חבויים. יש ראשונים ואחרונים שהיו חבויים, ואין אנו יודעים אפילו את שמם ובשנים האחרונות הם נתגלו. כך היה למשל לגבי המאירי. שמלבד כמה הלכות ב״בית יוסף,׳ לא היה ידוע עליו דבר, ובשנים האחרונות הוא נתגלה. וכך הוא גם לגבי ספרי הרב זצ״ל. בעניין הכתבים יש ברוך השם שינוי גדול. היום כבר נתמלא העולם מאורו של הרב זצ״ל, וזה עדיין לא נגמר. בזמן הרב זצ״ל היו רק כמה חוברות וקונטרסים קטנים, ואילו היום יש ספרים רבים של הרב זצ״ל, בכל שטחי התורה - הן בהלכה, בארבעת חלקי השולחן ערוך, והן באגדה, בענייני מחשבה העומדים ברומו של עולם. כל מכמני התורה גנוזים בכתביו, ואין שום שטח, במיוחד בענייני אמונה והשקפה של הדור, שהוא אינו עוסק בו. יצאו כבר כרכים רבים מספריו של הרב זצ״ל, אך עדיין יש מספר כזה של כרכים שלא יצאו לאור. נשארו עוד אלפי עמודים מכתבי הרב זצ״ל שעדיין לא יצאו לאור, ושצריך להמשיך ולהוציאם לאור עולם, והיום הם מתגלים. היום יש זמן מיוחד, שמתגלים בו ספרים של הרב זצ״ל, שהיו טמונים עד כה. "ערפלי טוהר" היה ספר טמון עד כה, ועתה יצא לאור, וזו שמחה גדולה. זהו ספר ישן - חדש, שעבר גילגולים מיוחדים. זהו אולי הספר הראשון שנכתב בנוסח הכתיבה של הרב זצ״ל, וטמונים בו יסודות ההשקפה של הרב זצ״ל. למעשה, הרב זצ״ל החל להדפיסו עוד לפני עשרות בשנים, אך הוא היה גלוי ונסתר, ועתה נסתיימה הדפסתו. יש בו גם נסתר - ״ערפלי״; וגם נגלה - "טוהר". זו תורת נסתר בדרך של פשט. היא כתובה בנוסח כפול, ויש בה עוד פירוש ועוד פירוש, כפי שמוצאים אנו גם בדברי הגר״א. תמיד יש שתי קומות. יש כוונה ראשונה, ומעבר לה יש כוונה פנימית. והמיוחד בספר הזה הוא, שאינו ספר של ליקוטים, כשאר ספרי הרב זצ״ל, אלא הוא נדפס כפי שכתב הרב זצ״ל, ברצף. הרב זצ״ל כתב פסקה אחר פסקה, וניתן לראות בחוש כיצד כל מחשבה מביאה מחשבה אחרת. כך רצה הרב זצ״ל להדפיס את ספרו. זהו הנוסח של גדולי עולם, שרואים אצלם כיצד מאירה קטנה צומחת המחשבה. שיכלם מחובר לריבונו של עולם, והוא נטוע, ונותן פירות ועוד פירות, והפירות הללו פרים ורבים. זהו סימן של תורה. תורה פרה ורבה, כמו שכתוב: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים" וגר (קהלת יב, יא). התורה אינה דבר יבש, אלא מעיין חי ונובע. הגמרא בסוטה (בדף מט ע״ב) אומרת, ש״בעקבות משיחא, חוצפא יסגא.... וחכמות סופרים תסרח" וכר, ולכאורה אין זה מובן כיצד ייתכן שיהיו חכמים, ותהיה חכמה, והחכמה תסרח? כיצד יכולה החכמה לסרוח? אלא הכוונה היא, שהחכמה עומדת במקומה, ואינה גדלה ומתפשטת. כפי שמים סרוחים, הם מים העומדים במקום שהניחו אותם, ואינם זורמים ממקום למקום, כך חכמה סרוחה היא חכמה שעומדת במקומה, ואינה פרה ורבה. זו חכמה הנמסרת בדיוק כפי שנתקבלה, בלי חידוש. תורתו של הרב זצ״ל אינה כזאת. היא פרה ורבה, ומוסיפה לגדול אף לאחר פטירתו. היא מתחדשת מדור לדור, על סמך דברים שאמר אז. באותם הימים היו הדברים עדיין סתומים, והיום הם הולכים ומתגלים. אך לשם גילויים. יש צורך ללמדם. תורתן של הרב זצ״ל מונחת, וכל אחד יכול ללמוד אותה. ובחודש אלול במיוחד, יש ציווי של הרב זצ״ל ללמוד את "אורות התשובה". ספר "אורות התשובה" בנוי פסקאות, פסקאות, ולמעשה יש בו שולחן ערוך מפורט לפרטי פרטים, וכל אחד יכול למצוא בו את הפסקה המתאימה לו. כל פסקה היא אור בפני עצמו - אור של תורה, ואור של תשובה - וכל אחד יכול לקלוט אור זה כפי שמתאים לו. והיום צריך גם להמשיך ולכתוב ביאורים על כתבי הרב זצ״ל. יצאו הרבה ספרים, ויש ריבוי גדול בעניין הכתבים, אבל כל מה שנכתב זקוק עדיין לביאור ולמקורות. "אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר״י ז״ל", אמר הרב זצ״ל (ראה "לשלשה באלול", חלק א, עמ׳ כג, סימן מס. הרב זצ״ל לא המציא דברים מעצמו, וכל דבר שכתב יונק ממקורותיה של תורה, ויש צורך להראות זאת. התורה היא אחת, ומי שמכירה היטב זוכה ורואה כיצד כל דבר מחובר ויונק מן השני, ואת זאת צריך להראות גם בכתבי הרב זצ״ל. צרך להמשיך ולחדש בביאור כתבי הרב זצ״ל, ועל ידי כך לקיים את ציוויו של הרב זצ״ל בעניין הכתבים. וגם בעניין הישיבה יש שינוי וגדילה. עברו למעלה מיובל שנים מאז נפטר הרב זצ״ל, וכפי שהכתבים גדלו, כך גם הישיבה גדלה פי כמה, ודור חדש בא. כפי שיש שמירה על הפצת תורתו וכתביו של הרב זצ״ל, כך גם יש שמירה על הישיבה, כמו שציוה הרב זצ״ל. זהו דור חדש, ויש שינויים גדולים גם פה, בישיבה. יש בדור הזה שינוי. כל דור יש לו בניין חדש, והכמה מיוחדת שניתנה לו. על יובל שנים נאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" וגו׳(ויקרא כה, י), ומבאר הרמב״ן (שם) ש׳דור׳ - מלשון ׳דור הולך ודור בא׳" ובו׳. יש משמעות לכל דור ודור, ולכל דור צריכה להיות הבנה מיוחדת: "בינו שנות דר ודר" וגו׳(דברים לב, ז). מן השמים ניתנה חכמה לכל דור, ובכל דור צריך לבחון את הכול מחדש (וראה בספר "חידושי הרי״ם על התורה, פרשת האזינו, מהדו״ב עמ׳ רסג). היום, כיובל שנים לאחר פטירת הרב זצ״ל, ניתן לראות שיש הבדלים והפרשים בין הדורות. הדור הקודם שונה מאוד מהדור הזה, ולכל דור צריך הבנה מיוחדת. הגמרא בסנהדרין (בדף לח y״p אומרת, "שהראהו הקב״ה: דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו" וכו׳, שכן לכל דור יש חכמים משלו, וחכמה משלו. יש חשבון גדול בשמים, ולכל דור יש הבנה מחודשת, שכן האנשים משתנים. התורה אינה משתנית, אבל ההבנה של הדור מתחדשת בכל דור ודור. יש הבחנה בין הדורות השונים, ולהבחנה הזאת יש גם השלכות הלכתיות. הגמרא במסכת בבא בתרא (בדף קכא ע״א) אומרת, ש״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" וכו׳, והטעם הראשון שמביאה הגמרא לחשיבותו של חמישה עשר באב הוא, שזהו"יום שהותרו שבטים לבא זה בזה; מאי דרוש? ׳זה הדבר׳ - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה", ועל כך כותב הרשב״ם: "׳יום שהותרו שבטים׳ - הכי הוה קים להו; ׳לבא זה בזה׳ - שהותרו הסבת נחלה, שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה, והשתא מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור, אכתי באיסורייהו קיימי, אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור, מותרין; ויש מפרשים: ׳יום שהותרו שבטים׳ - שהרי בט״ו באב כלו מתי מדבר כדלקמן, וטעות הוא בידם, שהרי לא לדור המדבר נאמר, אלא לבאי הארץ, בערבות מואב, בסוף ה,מ׳ שנה". ואם כן, הגמרא מחדשת, שגם בדין יש הבדל בין דור אחד למשנהו. כפי שיום הכיפורים הוא יום שמחה, מכיוון שביום זה נסלח לעם ישראל על עוונו, והוא זכה לקבל את התורה, כך גם יום חמישה עשר באב הוא יום שמחה, מכיוון שבו ניתנה הלכה מחודשת, שאיסור החיתון בין השבטים בטל. וברשב״ם יש לכך שני הסברים: תחילה מבאר הרשב״ם, שיש מסורת שביום זה קבעו הסנהדרין שיתבטל איסור החיתון בין השבטים, על פי הדרשה: ׳;׳זה הדבר - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה”; ולאחר מכן הוא מביא הסבר נוסף של ראשונים, וכותב ש״יש מפרשים,׳ המבארים שיום זה נקבע מכיוון שבו כלו מתי מדבר. אך הוא דוחה הסבר זה באומרו שאיסור החיתון בין השבטים נאסר על דור באי הארץ, ולא על דור המדבר, ויש צורך להבין כיצד יתרצו ראשונים אלו את קושיית הרשב״ם. ונראה להסביר, שגם הראשונים הללו מודים שאיסור החיתון בין השבטים לא נאסר על דור המדבר, אלא רק על דור באי הארץ, אולם הם סוברים שאין זו מסורת גרידא, שיום זה נקבע כיום שבו כלה דור באי הארץ, אלא יש לכך סיבה, והיא שביום זה כלה דור המדבר. הראשונים הללו מבארים, שהסנהדרין קבעו לא רק את עצם הדין, שאיסור החיתון בין השבטים יפקע, אלא גם את היום שהאיסור יתבטל בו, וזאת על פי התאריך שבו כלה דור המדבר. ועל כך הייתה השמחה. השמחה הייתה הן על עצם חידוש הדין שהשבטים יוכלו מעתה להתחתן זה בזה, והדבר יגרום לאחדות כלל ישראל, והן על הלימוד שלמדים אנו מתוך כך, שיש הבדלים בין הדורות השונים (ועיין עוד בספר "חידושי הרי״ם" על התורה, לט״ו באב, מהדו״ב עט׳ רלח). יד הרב זצ״ל המשיך את מסורת וולוז׳ין, ובנה את ישיבתו על יסוד של שקידה והתמדה, כמו בוולוז׳ין. הרב זצ״ל עצמו היה דור רביעי לרבי חיים מוולוז׳ין, אך על סמך מה שהוא ראה בישיבה בוולוז׳ין, הוא ייסד את ישיבתו. וולוז׳ין הייתה בנויה, יותר מאשר שאר הישיבות, על שקידה מעבר לכל גבול. לא ידעו בה כיצד מפסיקים ללמוד. לא ידעו בה מה זו מנוחה. רק ביום שישי לאחר הצהרים סגרו לזמן קצר את הגמרא על מנת להתרחץ לכבוד שבת. ועיין בדו״ח רע״א למס׳ כתובות דף י״א שבו כותב ר׳ שלמה איגר על אביו רע״א שיום שישי היה יומא דפגרא מהתלמידים ואז ישב רע״א לכתוב את חידושיו. וזהו המוסד של הישיבה, ששאף הרב זצ״ל לראותו. הרב זצ״ל הקפיד על שקידתה של תורה לפרטי פרטיה. כך אנו מוצאים, שהוא כותב לאחיו: "נבהלתי ממה שראיתי שהנך חוזר רק שלש פעמים על תלמודך; דע לך אחי יקירי, כי הנני יודע ועד על פי הנסיון, כי אי אפשר כלל לזכות בחזרה של ג' פעמים, ואבקשך מאד, אחי יקירי, להרגיל עצמך לחזור לכהפ״ח עשר פעמים כל פרק, קודם שתתחיל פרק אחר" וכי (אגחת הראיה, חלק א, אגרת ו). זה היה טבעי כל כך, שצריך לחזור לפחות עשר פעמים, עד שהרב זצ״ל נבהל לשמוע שאחיו חוזר רק שלוש פעמים. כיצד אפשר לחזור רק שלוש פעמים? צריך לחזור לפחות עשר פעמים. הרב זצ״ל היה בעל זיכרון אדיר ונדיר. הוא ידע את כל התלמוד בעל פה, והיה יכול לחזור על ספרים שלמים בעל פה גם לעת זקנותו. בהזדמנויות שונות שמעו ממנו ציטוטים של פסקאות שלמות מדברי הט״ז, רבי עקיבא איגר, וה״שאגת אריה". ובכל זאת הוא כותב: כיצד אפשר לחזור רק שלוש פעמים? כך אפשר לזכות בתורה? צריך לחזור, ולחזור, בהתמדה ובשקידה. כך הייתה הדרכתו לפרט, וכך הוא בנה את ישיבתו, כפי שהיה בוולוז׳ין. הרב זצ״ל החשיב מאוד את הישיבה, והיה קשור לישיבה בכל מאודו. הישיבה הייתה לגביו דבר עיקרי מאוד, והוא היה מצטער צער רב על הפרעות שהיו לו בקשר זה. בימים אלו, מצאתי דברים שאמר הרב זצ״ל לבני הישיבה בתחילת חודש אלול, ובין היתר הוא כותב: "אבקש, שהאונס שלי במיעוט השיעורים משני הסוגים, לא יחשב אצלכם ריחוק מצידי; תאמינו שהנני קשור לכם בכל לב, ומצפה לזמן שאוכל להתאחד עמכם באופנים יותר מובטלים בע״ה". ועוד מוסיף הרב זצ״ל לכתוב בעניין סדרי הישיבה: "שמירת הסדרים, כמה פעמים דברתי בזה", ולא פעלתי עדיין את הענין בשלמות; לו הייתם במטרת הישיבה, הייתם עוזרים בשמחה לחזוקה ע״י שמירת הסדרים בתוכה, כי אחד מחזק את חבירו ע״י הלימוד בחבורה, אפילו כשכל אחד שונה לבדו". ובסיום דבריו כותב הרב זצ״ל: "אל נא תזניחו את הצד הרוחני והמוסרי שבישיבה; אלו מדות האהבה שאנו רגילים לפרסם אותם בהזדמנויות שונות, שהן כסאות להשלמות העליונה, שהיא אהבת השם יתברך: אהבת התורה, אהבת ישראל, ואהבת ארץ ישראל - צריכות להתאחד ברוח המוסרי של הישיבה אצל כל החברים, וליתן להם הברקה שכלית מיוחדת, שאפיל בבינת ההלכה, עקבותיה צריכות להיות ניכרות, וק״ו ברעיון הרוחני ובמוסר הנפשי". לימוד הצד הרוחני, והאמונה, היה החידוש שחידש הרב זצ״ל בישיבה. האמונה שקועה בכתבי הרב זצ״ל, ובישיבה, וצריך ללמוד אותה בשלמות ובגדלות. כך הורנו הרב זצ״ל. הרב זצ״ל הורנו, שלימוד התורה חייב להיות משולב בלימוד האמונה. ויסוד לדבר בדברי הגר״א (שהובאו ב״שיח אליהו", סימן סא, הנדפס בסוף ספר "תוספות מעשה רב", דף כא ע״ב): "שילמדו בספר הכוזרי הראשון* שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלוין בו". הגר״א, שעמד ביסוד ישיבת וולוז׳ין, הוא שהורה הוראה זו, ועל פי הדרכתו הכניסה הישיבה את לימוד ספר ה״כוזרי" לסדר הלימוד בישיבה. יש כאן דבר חדש: "אמונת ישראל ותורה". כל אדם באשר הוא אדם, ואפילו גויים, חייבים בחיוב אמונה מסוים, אבל לישראל יש אמונה מיוחדת. זוהי תמצית האמונה ועיקרה. יחד עם הבחירה המיוחדת בעם ישראל, הוטל על עם ישראל גם חיוב אמונה מיוחד. יש בחירה מיוחדת בעם ישראל, ויש בחירה מיוחדת בתורת ישראל: "הבוחר בתורה, ובמשה עבדו, ובישראל עמו" וכו׳ (ברכת ההפטרה), ויש בחירה נוספת בעם ישראל, שנוצרה עם נתינת הלוחות השניות, להיותם בעלי הנבואה, כפי שביארנו קודם לכם. ויחד עם בחירה זו, בא חיוב אמונה מיוחד לעם ישראל: "ועתה ישראל, מה ה׳ אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה׳ אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יס. עתה, לאחר שניתנו הלוחות השניות, ונכרתה הברית, יש תביעה מיוחדת מעם ישראל בעניין האמונה, כפי שממשיכה שם התורה לבאר באותה פרשה. לעם ישראל יש כוח מיוחד של אמונה, וגדלות מיוחדת של אמונה, ועל אמונה זו נתבע עם ישראל לשמור. יש שלושה ערכי אמונה עיקריים: תורת ישראל, עם ישראל, וארץ ישראל. יש "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"(קהלת ג, א), ומהו חפץ זה? יש שלושה ערכים שנקראו "חפץ": תורה נקראה "חפץ", כמו שניתן להסיק מתוך הפסוק: "וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טס, וכן עם ישראל וארץ ישראל נקראו ״חפץ״, כמו שנאמר: ״כי תהיו אתם ארץ חפץ״ וגל (מלאכי ג, יב) - אתם,  עם ישראל, תהיו ארץ חפץ. יש הזדהות בין העם לארץ, ושניהם נכללים ב״חפץ", כפי שהתורה היא "חפץ". אלו הם "חפצים" של הקדוש ברוך הוא; קניינם שהקדוש ברוך הוא קנה בעולמו. קניין, זהו ערך רוחני שהקדוש ברוך הוא יצר אותו, ושלושת הערכים הללו הם קניינים כאלו. שלושת הערכים הללו הם שלמות אחת, ועל מנת להגיע לשלמות זו, יש לשמור על שלמותו של כל ערך בפני עצמו. יש צורך בתורה שלמה - בידיעה רבה, בהבנה רבה, ובעמקות רבה; יש צורך באחדות שלמה של כלל ישראל, ויש צורך בשלמותה של ארץ ישראל. כל שלושת הערכים הללו הם תורה שלמה ומיוחדת, ויש צורר לשמור על שלמותם של ערכים אלו. גאמנם על שלושת ערכים אלו הקפיד הרב זצ״ל במיוחד. על כבוד התורה, מסר לנו הרב צבי יהודה זצ״ל בחוברת "לשלשה באלול", חלק א/ עמ; יג, סימן כב), ש״בהיותו במקום הרחצה, דובלן, נזדמן שבע״ב נכבד א׳ פגע בהעלבה ברבים בכבודו של רב אחד... מיד קם ודן בקנאה גדולה לאותו המעליב כדין זילותא דצורבא מדרבנן". על אחדות כלל ישראל, מוסר לנו הרב צבי יהודה זצ״ל (שם עמ׳ מח, סימן קיג), שהרב זצ״ל אמר בשעותיו האחרונות, כי "הפירוד הוא יסוד הכפירה; אין שום היתר לפירודים צבוריים בישראל". ועל שלמות ארץ יראל, מוסר לנו הרב צבי יהודה זצ״ל (שם, עט׳ מד, סימן קד), כיצד עמד הרב זצ״ל מול כל האיומים והלחצים בוועדה שדנה בעניין הכותל המערבי. הרב זצ״ל ניחן בסבלנות גדולה עד למאוד לכל, אך לשלושת הערכים הלללו הייתה לו ריתחא דאורייתא, והוא היה יוצא מגדרו להגנתם. טו היום אנחנו שרויים במשבר רוחני. זהו משבר של אמונה, במיוחדת בשלושת הערכים הללו. ובשלושת הערכים הללו אנו זקוקים לחיזוק מיוחד. יש בעיות קשות, וכדי לפתור אותן, יש צורך בהרבה ידיעות, בראש של קדושה, ובנשמה של קדושה. רק כך ניתן למצוא איזה שביל של פתרון. וכזה היה הרב זצ״ל. אם היום, במדינה, במצב הרוחני הקשה שלנו, יש פתח תקוה לתיקון, הרי זה נעוץ ברב זצ״ל - בתורתו, ובישיבה שבה שגורות שמועותיו, ועל פיהן אנו חיים. אם יש לנו היום תקוה לאחדות כלל ישראל וארץ ישראל, הרי זה  על פי תורתו של הרב זצ״ל. במיוחד היום ניתן למצוא את הדרך כיצד לחזק את אחדות העם היהודי למרות חילוקי הדעות, רק בתורתו של הרב זצ״ל, בהגיונו, בצינור הזה, ובשביל הזה, המורה לנו כי יש יסוד של אחדות ישראל בכל המצבים ובין כל האנשים. בלי זה, הננו עלולים להגיע חס ושלום למצב שבו נהפך לשני עמים. צריך לדעת שלא יכולות להיות לנו שתי צורות, ולא ייתכן שיהיו כאן שתי תורות. עשרת הדברות ניתנו לעם אחד, והתורה היא צורה אחת של חיים לכל העם. ואם אנו מתחבטים ומלבטים: כיצד לעשות זאת? הרי רק מתוך האור הגדול של תורתו של הרב זצ״ל - שהוא מסר את נפשו עליה, והיא מוסיפה להאיר לנו מתוך כל מה שנאמר ונכתב עד היום הזה \ - ועלינו לדעת זאת. אין שטח של בעיה רוחנית שקיימת בדור, שהרב זצ״ל לא אמר את דברו בה, ולא פסק את פסקו בה, והיום הספרים של הרב זצ״ל מונחים, וכל אחד יכול לראות כיצד פתרון כל בעיות הדור, והתלבטויות הדור, נעוצים בתורתו. זוהי תורה עמוקה, ודרך שלמה. זהו אור גדול, והאור הזה, במקום הזה, וביום הזה, יכול להביא להתעוררות גדולה, שיכולה להאיר לנו *לכלל ישראל. אי אפשר כלל לתאר בדורנו את עם ישראל בלי מדינת ישראל. ־רב זצ״ל היה ראש המדברים בדבר הזה, ובכל שלושת הערכים כולם. הרב זצ״ל, שהיה ראש הרבנים, היה ראש וראשון לכל המדברים בזה, מתוך אהבה גדולה, ומתוך אמונה חזקה ומבוססת, והממשיכים בדרכו ימשיכו להבהיר את דעת התורה בנושאים אלו.

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS