דמותו ותורתו של מרן הגר"א שפירא זצל
  www.marechoen.022.co.il
מראה כהן גדול
יום ו', כז’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
יסודות היתר המכירה בזמן הזה - נאמר בכנס "תורה שבע"פ" לקראת שנת השמיטה התשמ"ז, ונדפס מחדש בספר "קטיף שביעית" (תשס"ח).
22:59 (20/09/15) מראה כהן גדול

קדושת שביעית מאת הרב אברהם כהנא שפירא בכל שנת שמיטה, חוזר פולמוס היתר המכירה בין חכמי ישראל. כבר מאה שנה שפולמוס זה קיים ונמשך, פולמוס זה היה גם בשמיטה לפני שלש מאוח שנה, בין הב״י והמבי״ט, בבעיה של קדושת שביעית בפירות של נכרי, וכפי שנמסר בספריהם.מקובל היה מאז בארץ לנהוג כהב״י, שאין קדושת שביעית בפירות של גוי, וכפי שסוכם בספר העיקרי של הלכות מצוות התלויות בארץ הוא ספר "פאת השלחן" לתלמיד הגר״א. אולם בתקופתנו עורר החזו״א זצ״ל שהיה המעורר העיקרי בהלכות זרעים בכלל ובהלכות שביעית בפרט, שזאת טעות, ולפי דבריו לא רק עכשיו יש לנהוג כהמבי״ט, אלא שההכרעה ב־״פאת השלחן" כב״י היא טעות, וההכרעה בזמנה היתה כהמבי״ט. נתפרסם שרק הישוב הישן בירושלים וכד׳, נהגו להקל כהב״י, אולם הישוב החדש נוהג כהמבי״ט. מי הוא הישוב החדש? הרי בכל הארץ כולה, מחוץ לישוב הישן, לא רק שלא ידעו מחומרה של המבי״ט, אלא אפי׳ עיקר שביעית נעלם מעיניהם. ואיד נימא שהם נהיו מחמירים יותר מהישוב הישן, ונקבע שמנהגם של הישוב החדש הוא כהמבי״ט ולא כהב״י? ראשי המדברים בהתחלת הפולמוס של היתר המכירה היו מצד אחד הגאונים ר׳ יצחק אלחנן מקובנה, ר׳ יהושע מקוטנא, ר׳ שמואל מוליבר מביאליסטוק ור׳ י. קלעפיש מוורשה ואליהם נצטרף אח״ז הגאון ר׳ יוסף ענגיל מקרוקה ועוד גאונים נוספים, ומצד השני, הגאון ר׳ יהושע לייב דיסקין מירושלים, ר׳ יוסף בר מבריסק, ר׳ דוד מקרלין והנצי״ב מוולז׳ין וחבר גאונים שסברו כמוהם. יסודי ההיתר של מכירה לגוי הם: א) שביעית בזמן הזה דרבנן. ב) בדרבנן פסק "בעל התרומות" ועוד ראשונים וכן הגר״א, שיש לפסוק דגוי יש לו קנין להפקיע מקדושה זו דרבנן, והן נשענין על שיטת רש״י בסנהדרין. ג) בכעין מכירה זו אין איסור לא תחנם. ד) אין חשש של הערמה והמכר חל. ה) המכר חל גם בלי רישום של טאבו בערכאות. על כל היסודות הנ״ל היה פולמוס חזק וממושך בכל שנת שמיטה, החל משנת תרמ״ט ועד היום, וספרות ההלכה נתעשרה מאד בבירורי הלכות בעגיגים אלו, לכאן ולכאן, במאמרים וחוברות, בשו״ת ואפי׳ ספרים שלמים שדנו רק בנושא זה, מכיוון שהנושא הוא עניו של החזרת מצות שמיטה, שעבורה גלינו מהארץ, וכל הלבבות היו הומים לחזור העטרה ליושנה ולקיים המצוה כהלכתא, ולדעת הכל אלמלי שזו מצוה שקשה לעמוד בה והוי שעת הדחק, לא היו מזדקקין להיתר ע״כ הפולמוס היה מלווה בביטויים חריפים שלא כרגיל במו״מ של הלכה. שמעתי מהרב מטפליק הגר״ש פולנסקי זצ״ל ששמע מר׳ משה שוחט יד ימינו של הגרי״ל דיסקין שיש ענין לחפש היתר לאכרים שלא יעמדו בשמירת המצוה, אבל יש גם צורך לפרסם התנגדות למתן היתר, שלא ישתקע הדבר, וידעו שזה רק היתר מדוחק וצורך השעה. האדר״ת שהיה רבה של ירושלים כתב באיגרת, שלפני שעלה לא״י דעתו היתה כדעת המחמירים, אבל כשעלה לא״י והוטל עליו עול ההוראה לציבור שינה את דעתו וצידד להיתר. גם באיגרות הראי״ה מובאת איגרת קצרה שבו השיב למי שכתב לו קשות בעניו היתר השמיטה, והראי״ה אינו כותב לו הפעם דברי תורה על דבריו, אלא רק סיפור מעשה קצר: כשהגר״י מסלנט נאלץ לברוח מוילנא כידוע שלח לשאול מהגאון מקובנה ר, לייבלא שפירא אם הוא מסכים שישתקע בקובנה, והגאון ענה לו שמסכים רק בתנאי שיקבל עליו עול של ציבור, כי אפילו מי שהוא גאון וצדיק גדול יתכן שאינו יכול לדון את הרב לכף זכות מהי הסיבה שהורה כך ולא אחרת. בנוגע לצורת המכירה, נחלקו גדולי ישראל. הגרי״ל דיסקין לא הסכים להיתר של ר׳ יצחק אלחנן למכור באופן סתמי, וסמך ידו על ההיתר של הרב דיפו הגרנ״ה הלוי שהיה תלמידו המובהק של הגריל״ד, שהציע ג״כ למכור הקרקע לגוי. אבל בתנאי שיעקור את העצים, שאז אין לא תחנם. וידוע שכל הוראותיו היו על פיו, והרבנים מירושלים בקשו מר' יצחק אלחנן שיסמוך על היתר זה, אולם ר׳ יצחק אלחנן לא הסכים לכך וגם כעבור שבע שנים בשמיטה השניה חזר להורות כהוראתו הראשונה. למכור באופן סתמי למעשה הרבנות בארץ ישראל מזמן הראי״ה קוק ועד היום משתמשת בשני דרכי ההיתר הללו כאחד. והנה בדברי הגאונים הנ״ל משני הקצוות יש יסודות הלכה שבהם הם משתווים. א) כמעט כולם קובעים ששמיטה בזה״ז מדרבנן. חוץ מהנצי״ב שמחדש שלגבי עבודת קרקע האיסור מה״ת. אולם בעניו קדושת הפירות הוא מסכים שהיא מדרבנן. ב) לפי המתירין וגם לפי היתרו של המהרי״ל דיסקין אין לחשוש למכר של הערמה לגוי שיבטל, וגם לא לחשש של רישום בטאבו. ג) גם ר׳ דוד מקרלין מצדד שיש מקום להתיר מדוחק עפ״י ספר התרומות בקדושת א״י מדרבנן יש קנין לגוי להפקיע קדושה דרבנן, אך ר' דוד סובר שצריך לכך כנם של חכמי הדור. ורי״א סבר אחרי שנודע לו שעוד ג' גאונים סוברים כמותו שבזה סגי, בלא כנם גדול יותר. ד) יש להוסיף שיסוד היתר מכירה על סמך פסק בעל התרומות הוא לא כפי שרבים חושבים יסוד של היתר רק בשמיטה ובשעת הדחק, למעשה נשענים על היתר זה של בעל התרומות גם בתרומות, וזה מעשים בכל יום, שהרי אנו נוהגים לאכול פירות גויים לאחר מירוח ללא מעשר ואע״ס שבמנחות אמרו שיש גזירה "משום בעלי כיסים", ובכס״מ פ״א מהל' תרומות הי״א האריך הרבה לבאר למה פסק הרמב״ם לקולא, והביא שיטות הראשונים שמחמירים, וגם בזה הביא את דעת המבי״ט להחמיר, וכתב שהמנהג בארץ להתיר, ועוד שזה דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, ושם מובא שחכמי צפת החרימו לאלו שנהגו להחמיר, אכן בפאת השולחן סימן ט״ז הט״ז כתב שגם כאן המנהג נסמך על שיטת בעל התרומות הב״ל שבזה״ז שקיי״ל שקדושת א״י מדרבנן יש כח ביד חכמים להפקיע. והזכיר כאן גם עגין שביעית וגם הביא שכך היא דעת הגר״א. והכל תלוי במזל שהפהא״ש הביא שיטת סה״ת להתיר בשביעית ובתרומות ועל שביעית בקרקע של גוי בזה״ז נתעוררה מחלוקת גדולה ואילו בתרו״מ נהגו כל העולם לאכול פירות של גויים בזה״ז. הפולמוס הזה יש לו זיקה מיוחדת לפולמוס הקודם בין הב״י ובין המבי״ט בנוגע לפירות שביעית של גוי, אם כי בדינים שובים, שהב״י והמבי״ט לא דנו כלל בענין העברת בעלות מישראל לגוי והדיון הוא רק פירוח של גוי מה דינם אם יש בהם קדושת שביעית או לא, להמבי״ט נוהגת בהם קדושת שביעית ולהב״י אין ק״ש נוהגת בהם. והנה קיימת זיקה ישירה לפירות שביעית בימינו היינו לאחר שבמכר לגוי מה הוא דינם של הפירות, וכבר אמרנו לעיל שהמנהג הוא כהב״י וכפי הכרעת הפאת השולחן, אבל מלבד זאת יש עוד זיקה ישירה לגבי הנידון. דהפאה״ש כתב ראיה חזקה לשיטת הב״י ממ״ש בתורת כהבים לכם לאכלה לכם ולא לגוי, ומפרש הפאה״ש שמלבד הדיון הכללי בש״ס אם יש קבין לגוי להפקיע מתרו״מ, הרי בשביעית יש לימוד מיוחד דיש קבין לגוי להפקיע מידי שביעית, וזוהי דרשת התו״כ לכם ולא לגוי, חייבו דשביעית איבה נוהגת בגוי. ואח״ז הביא שהב״י עצמו בשו״ת אבקת רוכל בתשובה על דברי המבי״ט מכיח מכאן כשיטתו ולא כהמבי״ט. ולכאורה ראיה זו ופירוש זה בתו״ס צ״ע, שמפשטות לשון התו״ס נראה שאין המדובר על הפקעת קדושת שביעית ע״י גוי, אלא זוהי הלכה בקדושת הפירות שאסורין באכילה לגוי, ובניגוד לכל מתנות כהונה לויה שאם מותרים לאכילה לישראל, כגון מע״ר ומעשר עני, שאז מותרין לכל אף לגוי הרי בשביעית אם כי היא מותרת לכל אבל לנכרי אינה מותרת. והנה זה ודאי שהדין דין אמת שגוי אינו באכילת שביעית וכפי שפסק הרמב״ם בפ״ה בהלכות שביעית הי״ג, אין מאכילין אותו לעכו״ם, ואם הוא שכיר שבה או חודש מותר. והמקור לכך הוא בתו״ס הנ״ל שהרמב״ם מפרשה שאין מאכילין לגוי. אכן צ״ע אם נימא שהכונה שפירות שביעית אסורין לגוי א״כ איד יותר האיסור לגבי שכיר שבה, והרי בתרומה שאסורה לישראל לא הותרו כשהם שכירי כהן כמ״ש שכיר ותושב לא יאכלו בו. וצ״ל שאין כאן איסר אכילה לגוי, שאינו מוזהר על כך, אלא שאסור לישראל להאכילו, וכמו שכתב הר״מ באיסור להאכיל פסח לעוע״ז (עיין בפ״ט מהל׳ ק״פ ה״ז) והתם ודאי שהאיסור הוא מכח קדושת הקדשים, שהרי אכילת איסור מחללת הקודש כמו״ש בהוריות בסך תרומה לזר, ובזה התורה אסרה להאכיל גם שכירו אם כי הישראל הוא שמרויח מאכילה זו, אבל בשביעית של״ש חילול בקדושתה ויש בה רק איסור להאכיל לגוי לכן כשהוא מאכילו לצורך עצמו, משום שהוא חייב במזונתיו, בזה אין איסור חורה להאכיל, וע״כ מותר להאכיל לתושב ושכיר. אכן אכתי צ״ע טובא בדברי הב״י והפאה״ש, כיון שעכ״ם מצינו ברמב״ם שפירש כן בתו״כ שלכם ולא לעכו״ם הוא לגבי סירות שביעית להאכילם לגוי, א״כ מהיכן יש ראיה מכאן שאין קדושת שביעית בפירות של גוי. ולכאורה נראה די״ל שאין כונת הב״י שישנה דרשה מיוחדת לזה, אלא ששני הדינים כאחד מורים שאין קדושת שביעית בגוי, שעצם הדבר שהתורה הפקיעה גוי שאינו בכלל מצות אכילת פירות שביעית, מזה יש ללמוד דבפירות של גוי אין נוהגת קדושת שביעית, שקדושת פירות שביעית תתכן רק כשהבעלים יקיים בזה מצות שביעית והוא מצווה עליהם, ומזה נובעת קדושת שביעית על חפירות, אבל במה שלא יתכן קיום מצות שביעית ע״י הבעלים אין קדושת שביעית חלה לכתחילה. ואי״ז דומה למה שאין קנין גוי מפקיעה מתרו״מ, שהתם יש בהם דין איסורין, שהזרעים הם טבל, ודין טבל כדין ערלה וכלאיים, שאם אין קניו גוי מפקיע מקדושת הארץ אסורין יה״ב איסור טבל חל על סירות גוי וממילא יש לתקנן ע״י תרו״מ, אבל שביעית שאינה דין של איסור אלא ענין של מצוות, הדבר תלוי בקיום המצוות של הבעלים, והנה יסוד זה יש ללמוד משיטת הרמב״ם בנטע רבעי של גוי שכתב בפ״י ממע״ש ה״י יש לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קודש כנט״ר של ישראל, וד״ז הוא מחלוקת ר״י וחכמים בתרומות פ״ג מ״ט, ולדעת הראשונים המחלוקת אם יש קנין או אין קנין, אכן הרמב״ם בפיה״מ שם פירש שיש כאן מחלוקת בענין חדש, בגוי שרוצה לנהוג ולקיים מצוות אם יש לו שכר והוי כקיים מצות או לא, ועל ענין זה כתב הרמב״ם בפ״י מהל׳ מלכים ה״י שכל ב״נ יכול לקיים מצוות אם כוונתו לשמה, וכך מפרש הרמב״ם גם את המשנה הזו בתרומות שאינה תלויה בדין אין קנין או יש קניו,משום שע״ז תקשה קושיית הר״ש שם שא״כ ר״י סותר את עצמו, עיי״ש, לא ר״מ מפרש שאם רצה הנכרי לקיים מצוה יש לו ע״ז שכר וכך גם בנט״ר שאם רצה לנהוג בדין גט״ר חל על הנטעים קדושת נט״ר. וכך צ״ל גם ברישא של המשנה שם, הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר וכו׳ ופסקה הרמב״ם בפ״ד מתרומות, וכתב שבודקין אותו אם נתכוין לקיים המצוה כישראל ניתנין לכהן, עיי״ש, ובדיו זה לא פליג ר״י, ואולי ברישא משום בעלי כיסין עכ״פ חייבו אותו אבל שם כשיש פטור עכ״ם במרוח ואילו הכא אם ר״י סובר שאין קנין לא גרע מתרו״מ (ועיין בתשובה הגדולה של המשכנות יעקב בענין חדש בזמה״ז שדן בשיטת הרמב״ם כאן) וצ״ל שיש הבדל בין אם החיוב הוא רק נתינה לכהן כמעשרות ובין נט״ר שכל עיקר מצוותה הוא קיום מצוותו ע״י הבעלים, הבאתו ואכילתו בירושלים, וסבר ר״י שמצוה כזו ל״ש כלל שגוי יקיימה, וחכמים פליגי וס״ל שגם זה יכול גוי לקיים להביאה ולאכלה בירושלים. והנה חזינן מכאן שאם כי אין קנין לגוי להפקיע אבל אם חסר קיום המצוה זה לבד מפקיע קדושת הסירות, ואם כן י״ל שגם בשביעית שנתמעט גוי מקרא דוהיתה שבת הארץ לכם, ובפרט לשיטת הב״י שאין הסירות הפקר ממילא אלא חיוב על הבעלים להפקירן, אם הבעלים יהיו מופקעים מכל מצוות דשביעית ולא קרינן ביה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אין חפירות קדושים מלכתחילה בקדושת שביעית. וי״ל שזה תלוי במחלוקת הב״י והמבי״ט אם מצוה דשמיטה נאמר לבעלים ובו זה תלוי כמו״ש הב״י או שהתורה הפקיעה כמו״ש המבי״ט. ולכאורה היסוד הזה שאם אינו עומד למצוד. דשביעית משום שאינו מחוייב הוי הפקעה מקדושת שביעית, צייד לומר גם למבי״ט שסובר שכל מצוה דהפקר דשמיטה הוי אפקעתא דמלכא ולא שהבעלים צריכים להשמיט, שהרי המבי״ט כתב שאם כי נוהגת קדושת שביעית בלוקח פירות מגוי, אבל בביעור אינו חייב, משום שבא מכח גברא שלא היה מחוייב בביעור כמו״ש בתרו״מ. ולכאורה התם בתרו״ט זה ענין של ממון וזכה בזה גם הלוקח, אבל מה שהגוי היה פטור מאיסורים משום שגוי לא מוזהר על איסורים אלו׳ איד זה יתיר לישראל הלוקח לעבור על איסורים משום שהגוי היה פטור. ומוכח מזה שאין זו רק בעיא של איסורים, אלא שמשום שהפירות ביד גוי שפטור מדין ביעור מופקעת עיד״ז מצות ביעור דשביעית בפירות, וממילא גם הלוקח אינו מתחייב בביעור הפירות שהופקעו מדין ביעור. והנה ברור לכל ת״ח שאין אנו יכולים בדור עלוב, להכריע לא רק בדין שביעית מה״ת או מדרבנן, ואם יש קנין לגוי להפקיע. שזו מחלוקת הקדמונים, וגם לא במחלוקת המאוחרת בין הב״י והמבי״ט, ולא רק משום שהם כבר עשו את הש״ס כמרקחה להביא ראיות להכריע, אלא משום שמי אגו כלפיהם להכריע מכח ראיות שנראות לנו כנכונות, ואפילו בפולמוס שהחל לפני כמאה שנה, אין בדור עני זה מי שיתיימר להכריע בפולמוס, שבין המתירים ענקים כהגאון רי״א מקובנא, ור״י מקוטנא, ור׳ ענגיל מקראקא, ובאחרונה הגראי״ה קוק והגרצ״פ פראנק, ואחריהם. והנה במחלוקת הב״י והמבי״ט הרואה את התשובה הארוכה של הב״י באבקת רוכל רואה שאריכות דבריו הם בעיקר לדחות ראיות המבי״ט, ואילו יסוד פסקו של הב״י הוא בעיקר הרמב״ם בסוף פ״ד דשביעית, שלו בראה ברור שאין שביעית בפירות גוי, חכמי ירושלים עבו לו בקצרה על שאלתו, כי המנהג הוא שאין קדו״ש בפירות גוי, וזה הספיק לב״י לפסוק למעשה, כי במיוחד בשביעית מצינו שהמנהג קובע, גם אם נראה לכאורה ראיות שלא כן, שכל עיקר קביעת שנת השמיטה כתב הדמב״ם שלפי הנראה מהש״ס יוצא ששבת השמיטה היא שבה לפני שנת השמיטה שאבו מונים, ואעפ״כ אנו נוהגים כמבהגיבו דוקא, ולא משבים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות, כדברי הר״מ, ולכן הכריע הב״י שלא לקבוע ההלכה לפי מה שנראה מכח ראיות, אלא לסמוך על מה שחכמי ירושלים הודיעו, שכן הוא המנהג ואין לשנות. מתחילת הפולמוס לפני כמאה שנה עד היום, התגלה למעשה מה שהאדר״ת כתב בבואו לא״י, כי בחו״ל היתה דעתו להחמיר וכשבא לא״י ועול ההוראה ביתן עליו וראה את המצב, שיבה את דעתו, וכך אם כי הרבו במו״ט ומאמרים להחמיר, אבל הרבנים הנושאים בעול ההוראה פסקו להתיר על יסוד ההיתר של רבנן קשישאי הנז׳, וכך נהגו למעשה בכל השבים כהוראתם, וגם לאחר הקמת המדינה כפי ההוראה של הגרצ״ם והרה״ר. בזמן האחרון מתגברת בעזרת השם הנטיה בין החקלאים להשמיט את שדותיהם כדין. הפתרון המתגלה הוא לגוון את מקורות המחיה, שיהיה לא רק מחקלאות שדה אלא ממקורות אחרים נוספים כגון משק של בעלי חיים, ביצים וכד׳, וככל שאפשרויות הגיוון יתרבו, יוקטנו הנסיונות, יתגלו יותר אפשרויות של רבוי גבורי כח עושי דברו ויתרבו שומרי שמיטה. הרה״ר הקימה מחלקה מיוחדת לשביעית ועוזרת בעצה ובהוראות לחקלאים אלו. ולקראת שנת השמיטה הרה״ר מארגנת קבוצים ומושבים שישבתו מעבודת קרקע בשלימות או רק חלקית. הרה״״ר תקים את אוצר בי״ד הגדול ביותר בארץ שבו ימכרו תוצרת שומרי שמיטה כדין, בעיקר פירות אילן. אבל כשהרה״ר דנה עכשיו בערב שמיטה של שנת תשמ״ז [כפי שפסקו קדמאה שכל שמיטה צריך לבחון מחדש אם יש לנהוג עוד בהיתר זה], הוברר לה שאם כי נתרבו כנ״ל שומרי שביעית בעז״ה, אבל הם עדיין מעטים, והרוב של החקלאים לא יעמדו בנסיון. מאידך קיים נימוק נוסף, שבגלל ההתחרות על שווקי חו״ל, אם למדינה יהיה הפסד של השווקים בשנה זו היא תפסיד אותם גם להבא. ובעיקר מכיון שלצערנו מרובים מאוד אלו שיעברו במזיד על איסור שמיטה ע״כ יש לדאוג שלא יעבדו באיסור. כמה תיקונים בדרך המכירה. א) יהיו ג׳ שטרי מכר של הגר״י אלחנן וכפי שנוסח ע״י הראי״ה קוק. של הגרנ״ה הלוי לפי הנחיות רי״ל דיסקין, ומכר של הפירות לחוד. ב) לא תהיה מכירה אחת אלא כמה וכמה מכירות ע״י רבני אזורים שונים. ג) כדי לצאת מחומרת החזון איש שהשליחות בטלה תערך* מכירה נפרדת ע״י ישראל שקנה את האדמות. ד) החשש של רישום בטאבו נתבטל ע״י חוק מיוחד בכנסת. והנה צריך לדעת שבעיית השמיטה שונה היא בין חקלאים לצרכנים, ולפני מאה שנה כובד הבעיא היה להתיר לחקלאי לעבוד את האדמה, והיה בזה בפירוש ביטול מצות שביעית, שהרי גם אם עובד בהיתר ע״י מכירה לגוי אבל אין מצות שביעית מתקיימת, וע״כ כתבו המתירים שזה רק מכח הדחק, וכל שמיטה צריך לבדוק אם יש הכרח למכור ולבטל מצות שמיטה. ומלבד דוחק זה הרי גם לסמוך על חלק משיטות הראשונים בביגוד לשיטות אחרות הוא דוחק ונעשה מפני השעה. אבל במה שנוגע לצרכנים, שכיום כשרוב האדמות שייכות לישראל הדבר נהפך לבעיא קשה, הרי הבעיא היא אחרת. אין לפנינו בעיא של ביטול שביעית, כי הצרכנים אינם מקיימים בין כך מצות ושבתה הארץ, בין אלו הקונים מקרקע שנמכרה לגוי ובין הקונים מגוי שיש לו קרקע מקודם, שניהם אינם מקיימים בכלל מצוה זו, ואינם בכלל מ״ש חז״ל עד״״כ גבורי כח עושי דברו. לצרכן קיימת שאלה אם תוצרת הגדלה בקרקע שנמכרה יש בה איסור ספיחין או לא. וכן, האם יש בהם איסורי נשמר ובעבד, לשיטות המחמירות בזה, וכבר כתבו שלא נהגו למעשה כמותם, ונשארת רק בעיית ספיחין. אכן זה כבר פשוט ונפסק מכבר שאין איסור ספיחין בפירות אלו. ומשני טעמים. חדא דאיסור ספיחין הוא קנס מדרבנן על שעבר על דברי חכמים שאסרו לו לעבוד בשדה, והרי הכא החקלאי עבד בשדה עפ״י הוראות רבנים ואין מקום לקונסו גם אם רבבים אחרים מתנגדים לדעתם של רבבים אלו. וכבר נתפרסם היתר זה בשמיטות הקודמות ע״י זקני רבני ירושלים, הגר״ז מינצברג והגרצ״פ פראנק, ועוד, ונהגו על פיהם גם מחוגי היראים. ונימוק שני הוא, שאין כלל איסור ספיחין אלא בפירות של ישראל אבל בפירות של גויים לא שייך קנס חכמים על גוי, ואין איסור ספיחיו, וכפי שפסק במהר״י קורקום בסוף פ״ד דשמיטה על דברי הרמב״ם שם שעכו״ם שקנה שדה בא״י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין וכר. והנה יל״ע לפי הסברא הנ״ל שבפירות גוי ל״ש קנם לגוי, א״כ למה כתב הרמב״ם בהלכה זו בסוף פ״ד כגון שהגוי קנה הקרקע ולא כתב ששכר השדה, הרי לגבי איסור ספיחיו איו הבדל בין מכר לשכירות כנ״ל. ואין לומר שאם כי דין ספיחיו באמת ל״ש בגוי בעל פירות, אבל כיון שהקרקע של ישראל, יש קדושת שביעית על הפירות, והרי הן אסורין לגוי מדין לכם ולא לעכו״ם, א״כ אין מקום לנקוט שמותרין משום ספיחין כשהם אסורין מדין שביעית, אבל כשהשדה של גוי נראה שאין איסור זה לגוי לא רק למ״ד דיש קנין לגוי להפקיע אלא אפילו למ״ד אץ קנין, ואפילו בזמן ששביעית מה״ת, שזה רק לעניו קדושת הסירות אבל דיני שביעית שנובעים מדין בעלות וקנין של הסירות כגון זה של לכם ולא לאחרים, הרי כשהכל שייך לגוי, ולגבי קניינים כו״ע מודו שיש קנין לגוי, לכן קנין הגוי בקרקע דוקא מפקיע את הדין של קדושת שביעית המבטלת קנין הגוי בפירות. והנה עצם היסוד שכונת הר״מ היא לא רק ביטול איסור ספיחין אלא הפקעת קדושת הקרקע והפירות לגבי שביעית, הוא יסדר שיטת הב״י שמוכיח מכאן שאין שביעית בקרקע של גוי לכל דבר, ולמ״ש אפילו לחולקים על הב״י וס״ל דנשארת קדושת שביעית לכל דיבי קדושת פירות שביעית, אבל מה דשייך לזכות הקבין של גוי בפירות אלו, זה מופקע כשגם הקרקע היא ביד נכרי, וע״ז כתב הרמב״ם שפירותיה מותרין, אבל אם רק הפירות ברשותו והקרקע של ישראל לא פקע דין שביעית לגבי קבין הגוי. אכן לגבי ספיחין שמותרין לא מצד הפקעת הקדושה אלא מצד שאין לגזור גזירות על גוי לעולם מותרין. ולכאורה יש הכרח לכך מגוף דברי המבי״ט, דגם המבי״ט וגם בנו המהרי״ם אם כי ביססו שיטתם שקדושת שביעית נוהגת גם בשל גוי אבל מחמת שיש לפניהם הוראה של הר״ש שאיו ביעור בפי רות של גוי, לכן חידשו שביעור שאבי. שלכן הישראל פטור מביעור משום שיכול לומר דאתא מכח גברא שהיה פטור מביעור וכמו״ש בבכורות לגבי תרו״מ. אבל תמוה שהרי לשיטתם דיש קדושת שביעית על פירות גוי א״כ הפירות איבן שלו כלל ומוזהרים אפילו על אכילתם בכלל, א״כ לא דמי לתרו״ט שלדעת הכל הפירות הן פירות גוי והוא פטור ממתנות כהונה ולכן גם הישראל פטור, אבל הכא איך יפטר הישראל מכח הגוי כשגם הגוי אסור לו לאכלן בכלל ואין לו דין ממון בזה, וכבר העיר בזה מרן הגאון ר׳ איציל מפובוביז׳ בזכר יצחק. ולפי״ז נראה שלגבי קנין של גוי כיון שיש לו קנין ממון להפקיע מהבי קנין זה להפקיע איסור הזכיה שיש בפירות אלו והן שלו לכל דבר והוא פטור מביעור בפירות שלו ולכן זוכה הישראל בפטור זה כבתרו״מ. והנה לפי המבי״ט שמה שהיה מותר לגוי בסחורה, זה מותר גם ללוקח הישראל אם כי קדושת שביעית לא פקעה מהפירות לשיטתו, א״כ לכאורה גם לפי הב״י כה״ג שרק הסירות נמכרו לגוי (ומתחילת גידולם הם בבעלות גוי) והקרקע ברשות ישראל ג״כ לא יהיה איסור סחורה בפירות אלו, שהרי למבי״ט לעולם אין קבין לגוי להפקיע שביעית, ואפ״ה יש פטור בפירות מאיסור סחורה, והו״ה לב״י, כשרק הסירות של הגוי והקרקע נשארה קדושה קדושה לדידיה הוי כמבי״ט כשמכר קרקע. אמנם סברת המבי״ט צ״ב. מה שהגוי עושה סחורה הוא מפני שמותר לו, ואיך זה יתיר לישראל הלוקח שהוא מוזהר באיסור סחורה. וצ״ל, שאיסור סחורה הוא לא איסור מכח איסורי שביעית אלא מכח ההפקר של שביעית שניתנה רק לאכילה ולא לסחורה, ולא זכה כלל בפירות אלו, לצורך מסחר אבל כשהגוי זכה זכה בכל גם למסחר, שהוא איבו מצווה במצוד., וכשמכר לישראל גם הוא זוכה בזכות סחורה מכתו. בכל מה שהיה לגוי שכל דין ולא לסחורה הוא חסרון בקנין, ובכה״ג יש לו זכות קבין, מכוח של המוכר. אכן באמת לכאורה הב״י לא סבר סברת המבי״ט, שהרי הב״י הקשה למבי״ט לשיטתו שיש קדושת שביעית בגוי, הרי מעולם לא קיימת מצות ביעור בפירות כאלו ומכח קושיא זו חידש המבי״ט את החידוש שבביעור הוא מודה שפטור, ומשמע שהב״י לא סבר לה לסברא זו. ועכ״פ הב״י סמך על הר״ש, שאין ביעור בפירות גוי ואינם הפקר. וע״ס דבריו כתב שיש תרו״מ בפירות גוי. והבה ההסבר בדעת הר״ש, שאע״ם שיש קדו״ש בפירות גוי, אבל ביעור אין. אין לנד אלא מש״כ המבי״ט בהסברת דעת הר״ש שביעור שאני משום שיכול לומר שבא מכח הגוי, כמ״ש בבכורות, וסברא זו צ״ל גם לב״י, בכדי להסביר את דעת הר״ש. ואע״ם שהב״י להלכה לא פוסק כהר״ש, אלא בהרמב״ם שגם אין קדו״ש בשל גוי, אבל לגבי שיטת הר״ש מוכח היסוד של המבי״ט, וממילא גם להב״י. לגבי ביעור וסחורה מוכרח להסביר בר״ש כמ״ש המבי״ט שאין ביעור מפני שיכול לומר קאתיבא וכר, וסברא זו קיימת להלכה. אע״פ שהב״י פוסק כהרמב״ם שאין קדו״ש בשל גוי. ולא כהר״ש שרק ביעור אין בשל גוי. אבל בעצם הסברא גם הב״י מודה. ואין ראיה מהרמב״ם שלא כסברא זו, וע״כ במקרה והפירות יהיו של גוי — עכ״פ מתחילת גידולם — אע״פ שהקרקע של ישראל, אבל חזינן מהמבי״ט שגם מה שקדוש בקדו״ש, אם הבעלות הממונים על הסירות היא של גוי. אין בהם דיו ביעור וסחורה. עוד נראה במ״ש הרמב״ם שהגוי קבה קרקע ולא כתב ששכר קרקע י״ל שבשביעית כיון שפירות הקרקע הפקר, אין לכתחילה זכות ממון להשכיר הקרקע שכיון שהוא הבעלים של הקרקע והנכרי השוכר מכהו הוא בא איבו זוכה בפירות ודוקא כשמכר הקרקע שאז זכות הנכרי בפירות היא לא מכח הישראל, והר״מ דמיירי בשביעית נקט שהנכרי קנה הקרקע והבה מלבד ההיתר מכירה לגדי, כתב בשו״ת משיב דבר, שיש עצה להפקיר את השדה. דאי״ז שדך, ולעב״ד אי״ז ב׳ כלל, שהרי גם במכר יש בעיות של הערמה. וכמ״ש הבכור שור לגבי מכירת חוץ וכב/ והפוסקים דחו דבריו, כיון שע״פ הדין הקבין חל, והוי של הגוי, בקנינים מתאימים, אין לבטל הקבין ע״ס חשש הערמה, ואפילו כשהבעה״ב נשאר לפי החוזה, כשליח של הקב"ה, דבמ״ש בספר דברי מלכיאל, בנוסח שטר המכר לפסח, היינו משום שהשטר מכר בתוקפו ע״פ הדין. וע״כ אין הערמה מבטלת את המכר, אבל בהפקר, שהכל בנוי על דיבור פה שאומר הר״ז הפקר, ולמחר הוא חוזר למשקו ועובד כבעה״ב. הרי זה יותר מהערמה, ונראה שאין כאן הפקר, כיון שנוהג בשדה כבעלים, וב׳ שלכן לא נתקבל הצעה זו. ושוב ראיתי בספר עמק ברכה שמובא תשובת ר׳ חיים ברלין. שאמר, כי כל מה שנספח לתשובה במשיב דבר המדבר על הפקר בשביעית, היא אינה מהבצי״ב עצמו, וז״ל שם: "עלי להיות מגלה סוד כי כל המאמר הנדפס בשו״ת משיב דבר המתחיל בדף נז וכו׳ כל זה המאמר אינו ממר אבא הגאון מאוה״ג". [דיש ללמוד מכך, שאין לסמוך כ״כ על ספרים שנדפסו אחר פטירת המחבר, וכמ״ש לעיל, שאם הב״י כותב שנהגו בצפת כדעתו ולא כהמבי״ט, אין לסמוך על מה שבכתב בויניציה בשם החרדים, לאחר פטירתו. והכל תלוי מיהו המוציא לאור.] ומש״כ ר״ח ברלין כי בעיקר השאלה נחלקו רבותינו בעה״תוס', בב״מ נח. ובתום׳ מנחות נ״ד. האם מן המופקר אסור או מותר לבצור בשביעית, ול״כ לענ״ד לא נראה, כי התום׳ מיידי, כשהוא מופקר מצד דיני שביעית, ואילו הספק הנ״ל הוא, כשהפקירו לפני שביעית אם כלל חל על זה דיני שביעית, והם עבינים שונים, ואין לכך ראיה מהתום/ המקום יזכנו שלשנת השמיטה הבאה, תשנ״ד, תהיה לנו ס״ד שלא נצטרך להזקק להיתר המכירה, ונוכל לקיים מצות שביעית כהלכתה. ונזכה לביאת משיח, וכדברי הרמב״ם סוף הל׳ מלכים המלך המשיח עתיד לעמוד וכו׳ ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.