דמותו ותורתו של מרן הגר"א שפירא זצל
  www.marechoen.022.co.il
מראה כהן גדול
יום ו', כז’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
דברים בסימפוזיון בנושא קביעת רגע המוות - פוריות לאור ההלכה - תשנ"ג - 161-166
23:14 (20/09/15) מראה כהן גדול

כבוד היו״ר, כבוד אחי ורעי הרבנים, כבוד הפרופסורים, הרופאים, המרצים, המשתתפים, קהל נכבד. מלכתחילה היה לי ספק גדול אם אגיע לכינוס הזה, גס אני מאלו שמקבלים את מה שהגמרא אומרת ׳משבח אני את העצלנים׳ בחול המועד. אך קרו לי שני דברים בגללם החלטתי היום לבוא בכל-זאת. דבר אחד, הייתי בשני הימים האחרונים בכותל המערבי (מקובל שהרבנים הראשיים נמצאים שם לברך ולהתברך) והיתה לי הפתעה גדולה. רוב האנשים שביקשו שנברך אותם, מה הם הדברים שמעיקים עליהם, הגברים והנשים? עניני רפואה. הבנתי מה הן הצרות של האנשים, מה מעיק עליהם. רבנים לא כ״כ מטפלים בזה. דמעות של יהודים, של יהודיות, על הדברים המעיקים עליהם, על הבעיות המעיקות האלו של רפואה, של תקלות בריאותיות, צריך לזה לב מיוחד. הבנתי שאני לא יכול להשתמט מתוך עצלות של חג, מלדבר על זה בפני הרבנים והרופאים. אלו הם הדברים שמעיקים על הציבור, ורבנים מחויבים לדעת על זה. כתוב שמי שיש חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. יש שם מחלוקת ראשונים, ויש אומרים שהחכם צריך להתפלל. אנחנו לא שווי נפש, ואנחנו לא יכולים להיות שווי נפש, כשזה ענין של אדם הזקוק לעזרה. אבל זה נוגע רק לענינים של ברכות ותפילות. בזמן האחרון התחילה להתפשט תופעה שרבנים לא נותנים רק ברכות, אלא גם נכנסים לתת עצות. זה לא היה מקובל אצלנו. היו רבנים יוצאים מן הכלל שהיו מיוחדים לכך. בדור הקודם היה מפורסם רב גדול אחד, ר׳ מרדכי רושמינר, שהיה נכנס לעומק העניו לתת עצות רפואיות. בזמן האחרון היה אחד מגדולי הדור, החזון אי״ש זצ״ל, שהיה נכנס לעומקן של הבעיות הרפואיות. אני שמעתי מאחד שהיה בן בית אצלו, קרוב שלו, שכל העצות המפורסמות שהחזון אי״ש היה נותן לא היו ענין של רוח הקודש. הכל היה ענין של שכל ישר, כשנכנסים לעומקה של הבעיה. הוא היה מתמחה בזה וכך נותן עצות. אותו אחד אמר לי: אני גם כן יכול לתת אותן עצות, אבל יש דבר אחד שאני לא יכול לעשות כמוהו: החזון אי״ש אחרי שבירר את הדבר ונתן את העצות, הוא גם אמר פרק תהילים, ואת זה אני לא יכול. לומר פרק תהילים כמוהו אני לא יכול. אבל בגמרא משמע לא כך, שלא רק נותנים ברכות. הגמרא אומרת בשבת [פב, א] שרב חסדא שלחו אליו אנשים שידבר איתם, והוא נתן להם עצות רפואיות. הם רצו ללכת ממנו מפני שהוא לא מלמד תורה. אמרו להם - הוא בוודאי מלמד תורה, הוא לומד איתכם אורחות חיים, הוא מלמד אתכם שאורחות חיים זה תורה, וזה באמת תורה. רבנים חייבים להיכנס לעומקו של דבר, בעניני רפואה כמו בכל שאלה קשה. דנים היום בבעיה איך אפשר להדק את שיתוף הפעולה עם הרופאים. אני מוכרח לומר מהנסיון שלי, שהבעיה העיקרית היא יחס האמון. יחס אמון שמה שאנחנו שומעים זה בדיוק העובדות, ומצידם שמה שאנחנו פוסקים זאת היא ההלכה בדיוק. אם יתקיים יחס אמון ־ זה יביא תועלת גדולה. בבעיות ההלכה הקשות ביותר, אם יש שיתוף פעולה, שידעו שני הצדדים שאלו הן בדיוק ההנחיות וזאת היא המדיניות, זה יוכל להביא לידי הישגים גדולים. ברגע שאנחנו יודעים שיש אמון בין שנינו - יוכל לצאת מזה הרבה תועלת. הסיבה השניה שגרמה לי לבוא לכאן, היא שהיום יש לכל מועצת הרבנות הראשית שיתוף פעולה שלא היה כמוהו עם הרופאים בעניו של השתלת איברים. אני לא זוכר שהיה שיתוף פעולה כזה. כל המועצה, וגם הוספנו עוד רבנים מן החוץ, ישבנו עם הצוות המורחב של רופאי ׳הדסה׳, ולמדנו את הבעיות בעומק, כמו שלומדים סוגיה. וראיתי שמשיתוף הפעולה הזה יצא משהו. ההוראות של הרבנות בנושא הזה, למרות שהיו בקשר אליהם חילוקי דעות, חילוקי דעות אמיתיים, התקבלו למעשה בבתי החולים. יש כלל בהלכה שמי שנוגע בדבר כבר לא יכול לדון בו. ישנו סיפור ששני בני תורה התווכחו, הם ראו איזו חיה שחורה על הגג. זה אמר שזה עורב, וזה אמר שזה חתול. התווכחו, התווכחו, עד שאחד לקח אבן וזרק עליה, והחיה עפה מהמקום. אמר לו האחד ־ אתה רואה, זה היה עורב. ענה לו השני, מה אגיד לך, אם לא שראיתי בעיני לא הייתי מאמין שחתול יכול לעוף . ) כתוב בהלכה שמי שפסק לא לפי הדין ־ בנושא הזה הוא לא יכול לפסוק עוד פעם. בנושא הזה של קביעת רגע המוות אנחנו מיצינו את הכל, ונדמה לי שבשאלה הזאת היתה לנו פסיקה ברורה. אני לא יודע בשביל מה היו צריכים את הוויכוח הזה. ההנחיות שלנו, ע״פ מה שקיבלנו מהרופאים, היו כל כך פשוטות וכל כך בהירות, שאני לא יודע מה היה עוד לדון בזה. הבעיה היתה רק העניו של ההנשמה המלאכותית, שהיא דבר בעל תועלת עצומה, אך היא מעוררת ספיקות בעניו קביעת רגע המוות. מה שלמדנו ועד היום לא התערער, זה שברור שאם גזע המוח נרקב ־ אחר כמה דקות נעלמת באופן טבעי הנשימה. ואם אין נשימה ־ אחרי כמה דקות אין פעולת לב. זהו הכרח, בזה לא היה אף אחד שחלק, שאם גזע המוח מת אז באופן אוטומטי הנשימה נפסקת ובאופן אוטומטי הלב יפסיק לפעול, בסה״כ כל העניו יכול לקחת חמש דקות או עשר דקות. מבחינת הדין ־ לנו לא ישנה שום דבר, בתורה כתוב שחיים תלויים בנשימה, נשמת רוח חיים, ולא יעזור שום דבר. נכון, אחרי זה בגמרא יש בעיות שמעוררות רושם שהקובע זה העניו של הלב. אבל מה שנראה לנו נכון, זה שגם אם הלב ממשיך לפעום אחרי מות גזע המוח, הרי תוך 3 דקות ־ מקסימום 5 דקות ־ הלב צריך להפסיק לפעום. אם לא היו לנו אמצעים של הנשמה מלאכותית מחוץ לאדם ־ הוא היה עומד למות בוודאי. אדם עומד למות פירושו שהחיים שנכתבו לו מהבורא נפסקו. נכון שאפשר לעשות הנשמה מלאכותית. אבל נשימה מלאכותית זה לא חיים של בורא העולם. זה היה נראה לנו פשוט. הבעיה היא לברר באופן מוחלט שגזע המוח מת, הלא בחז״ל לא יכול להיות מדובר על זה מפני שלא היו אמצעים כאלה. איך נוכל להגיד בודאות שגזע המוח נרקב? הרופאים מסרו לנו סדר בדיקות במשך 12 שעות לפחות. בתוך 12 השעות האלו פעמיים או שלוש פעמים מפסיקים את הנשימה לגמרי, ורואים שאין נשימה עצמאית. כדי להיות ברור שהנשימה הטבעית נגמרה חייבים לעבור את הבדיקה ה׳זאת. ואם עוברים את הבדיקה הזאת ואין נשימה - אין לנו ספק שהחיים שנקצבו לאותו אדם מהשמים כבר נלקחו ממנו. היתה בעיה נוספת, שהרי אנחנו יודעים שיש מקרים של הפסקת נשימה ויש מקרים של דום לב, שאחרי הנשמה מלאכותית האדם חוזר לחיים; פירוש הדבר שרוח-החיים לא נגמרה, זו היתה רק הפסקה זמנית! איך אפשר להפריד בין מקרים אלו לאלו? עשינו בדיקות, ומסרו לנו שמכל המקרים של דום לב יש אמנם אחוזים גבוהים שחוזרים לחיים, אבל מכל אלו שנתברר שגזע המוח שלהם נרקב לא קם אף אחד לחיים, לא היה אף מקרה כזה. מסרו לנו שמ-ססס,300 מקרים שבדקו לא היה אף אחד שחזר לחיים אחרי מות גזע המוח. משמע שההפסקה הזאת היא מוחלטת. על סמך נתונים כאלו, באנו לידי מסקנה. והאמת היא שאנחנו לא רצינו לסמוך רק על המועצה של הרבנות הראשית ועל החברים שצירפנו אליה. היה לנו קשר גם עם עוד שלושה רבנים פוסקים גדולים, אך שניים מהם אמרו שהם לא יכולים לעמוד על העניו, הם לא יוכלו לבדוק, הם לא בקיאים מספיק כדי להחליט, ולא רצו מלכתחילה להיזקק לענין. אחד היה שהסכים להזדקק לזה, אבל לפני הישיבה הוא טילפן אלינו ואמר שלצערו הוא לא יכול להצטרף אלינו. נשארנו אנחנו עם עצמנו. אחר כך בא אלי רופא גדול, דגול מאוד, והביא לי מאמר שכתוב בו שאשה שהיה לה גזע מות רקוב בכל ׳זאת ע״י הנשמה מלאכותית היא חייתה וגס הולידה, ועל שמך ׳זה מוכרחים לומר שמות גזע המות לא אומר שהיא מתה, מפני שאיך אשה מתה יכולה ללדת? איך יש לה פעולות של לידה? כך אמר אותו רופא. שאלתי אותו אס כך, למה אתה צריך לשאול על לידה, ולמה אתה לא שואל שהרי היא עושה צרכיה, למה אתה לא שואל על זה? אלא מפני שאם הריאות קיימות ברור שאפשר לעשות הנשמה, וכשיש נשימה פועל גס הלב, שהרי גס כשהוא בחוץ, כשהוא לא מחובר כלל לאדם, יש בו פעילות של לב, ויש כאן משהו פיסי שפועל. אז מה ההבדל בין הפעולה הפיסית הזאת ובין הפעולה הזו? זה אותו דבר. השרירים יכולים לפעול גס בלי חיים של בן אדם. אחר כך כדי להוכיח את זה עשו את הנסיון הגדול הזה, את ענין הכבשה. לקחו כבשה תמימה והעלו אותה קרבן! מה הכבשה באה להוכיח? היא באה להוכיח שאפילו במקרה שבוודאי שהכבשה מוגדרת כמתה, שהרי בלי ראש אין חייה, היא יכולה להמליט כשהיא מחוברת למכשירים האלו. הטענה היתה שבגמרא [ערכין צז, א] משמע שאי אפשר לבהמה מתה שתוליד. אני לא יודע איפה, בגמרא כתוב כך. בגמרא כתוב שאם אשה מתה באופן טבעי עם מלאך המוות, אז קודם כל הוא נוטל את הנשמה של העובר הקטן שאין לו חיים בכלל, אחר כך את שלה. אבל כתוב בפירוש בגמרא, וגם הראשונים אומרים את זה, שאם הורגים את האשה הולד יכול לחיות. זו גמרא מפורשת, בראשונים אומרים את זה על אתר, שרק כאשר באופן טבעי היא מתה אז גוף העובר הקלוש יותר הוא מת קודם, אבל כשבכוח הורגים אולי זה אחרת. ׳חיים׳ נקראים רק החיים של הבורא יתברך. וחיים שאינם של הבורא, חיים של הנשמה מלאכותית, של מכונות - זה לא חיים. רואים בכל הענין הזה את חשיבות הקשר הקבוע עם הרופאים. אנחנו לא יכולים להימלט מליצור את הקשר הזה. ואני מבקש גם מהרופאים שיהיה להם אמון שהרבנים רוצים לעזור. הבעיות הקשות הן מילכוד, מאוד מעיק על רב כשיש דמעות, כשיש צרות כאלו׳ יש מצפון שרוצה לעזור. הבעיה היא איך יכולים לשתף פעולה כדי לעזור באמת. אני חושב שלכל הבעיות שהזכירו צריך ליצור מכשיר, יכול להיות דרך הרבנות הראשית, שבכל מקום תהיה ועדה מיוחדת של רבנים, שיהיה קשר קבוע איתם בכל הבעיות הרפואיות. אני משער, למרות שההרצאה של פרופי דיאמנט היתה כל כך מאירה - שאנחנו הרבנים לא נחשוב שאנחנו כבר יודעים רפואה. נצטרך תמיד את העזרה וההבהרות של הרופאים. אם יהיה שיתוף פעולה קבוע ופגישות קבועות בהם ילובנו הבעיות האלה וכל הבעיות הרפואיות האחרות ־ אין שום שאלה שלא תוכל להיפתר, שום דבר. אני מקווה שהפגישה הזאת של רבנים ושל רופאים תהיה פתיחה קבועה, שלא רק למועצת הרבנות הראשית, אלא לכל הרבנים שמעונינים בזה יהיה קשר טוב עם הרופאים, ולזה צריכים רבנים שיש להם כוח הכרעה גדול. וזה לא דבר של מה בכך, זה ענינים של פיקוח נפש, לפעמים זה גם ענינים של עיגון. אם תימצא דרך לשיתוף פעולה קבוע - אני חושב שמהכנס הזה תצא ברכה גדולה לריפוי חולים ועזרה גדולה לחיים טובים.