דמותו ותורתו של מרן הגר"א שפירא זצל
  www.marechoen.022.co.il
מראה כהן גדול
יום ש', א’ בחשון תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
דברים שהשמיע מרן הגר"א שפירא (זצ"ל), הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב", במחנה "תורת חיים" לבני ישיבות תיכוניות, מנחם אב התשמ״ט. (פורסם בספרו 'מורשה' - חלק א')
22:46 (18/10/15) מראה כהן גדול

גדולי ישראל והציונותהאמנם רוב גדולי ישראל התנגדו לציונות? דברים שהשמיע מרן הגר"א שפירא (זצ"ל), הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב", במחנה "תורת חיים" לבני ישיבות תיכוניות, מנחם אב בעניין מדינת ישראל, נשמעת לעיתים קרובות הטענה שמחלישה אנשים בתוכנו, ובעיקר בני נוער, ש״רוב גדולי ישראל התנגדו לציונות״, או - ש״רוב הגדולים היו נגד הקמת המדינה״, או כל מיני טענות מהסוג הזה - מה דעת הרב בנידון? א. הציונות, הקמת המדינה ו״רוב" הרבנים: כבר אמרתי שיש שטיפת מוח אצל אנשים צעירים1. מה פתאום רוב הרבנים היו נגד הציונות?! מאין מצאו את זה? צריך לדעת שהתנועה שקדמה לתנועה הציונית היתה "חיבת ציון", היא החלה לבנות את הארץ. בראש חובבי ציון היו רבנים. יש ספר אוסף מכתבים של רבנים על חיבת ציון בשם "שיבת ציון". אין שם אולי הרבה רבנים, אלא שמות רבנים יותר חשובים מהם בעולם התורה, לא היו באותו דור. שמות כמו: הנצי״ב מוולוז׳ין, רבי יצחק אלחנן, רבי דוד מקרלין, רבי שמואל מוהליבר ועוד ועוד. ציונות אז ביסודה, עיקרה היה הקמת מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל. כשקמה התנועה הציונית היתה נסיגה, רבנים מיעטו להשתתף בה. מה היתה אז דמותו של ציוני שוקל שקל, נותן כסף לקופת קק״ל, וכך עשה כל ימות השנה, אבל לארץ הוא לא עלה. אולם, אז התנועה הציונית החלה להתעסק בענייני חינוך, מה שקראו תחיה יהודית. החזיקו בתי ספר שבהם היתה רוח אנטי דתית וגם הפקרות דתית, ועם זה לא יכלו להזדהות הרבנים, כיוון שהחינוך הדתי הוא בבת העין של אדם יהודי, וזה היה גורם עיקרי לפירוד, למאבק ולהתנגדות קשה. זה גרם גם להתנגדות חלקית לעליה לארץ. היתה זו מחלוקת בעיקר על השותפות עם החופשיים. אנו סברנו שבשביל ענין כזה, של כלל ישראל, מחוייבים ועומדים להתחבר ולהיות באחדות, עם אחד בארץ. אולם, מעבר לזה כולם אהבו את ארץ-ישראל גם במצבה זה. למרות הכל השתתפו יהודים דתיים בבנינה ובישובה של ארץ-ישראל, בעליה, בהתישבות עירונית ובהתישבות חקלאית, ובהגנה עליה מתוך אחדות. לא נגרע חלקה של היהדות הדתית בהקמת המדינה. המדינה הוקמה ע״פ הסכמת הרבנים מכל החוגים, הרבנות הראשית ומועצת גדולי התורה של האגודה, (בלעדיה לא היו חותמים נציגי האגודה על הכרזת העצמאות). ראשי מועצת גדולי התורה אז היו הגאון ר׳ איסר זלמן מלצר זצ״ל והאדמו״ר מגור ר׳ אברהם מרדכי זצ״ל. יש לדעת כי רוב הרבנים הזקנים בדורנו ילידי הארץ, הם תלמידי ר' איסר זלמן ולא של גאונים אחרים, וממנו קבלו תלמודם והשקפתם בעניני ציבור. (ר׳ איסר זלמן, כידוע, היה משתתף תמיד ביחד עם הראי״ה קוק בכל ההחלטות הציבוריות שעמדו על הפרק, וגם בהחלטה האחרונה בחיי הראי״ה זצ״ל להקמת מועצות דתיות בכל עיר, שתכליתה יסוד מוסד אוטונומי לרבנים בכל העניינים הדתיים, חתמו שניהם יחד על ההחלטה, ובזה שמו קץ לתקוות להקמת קהילות נפרדות בישראל). בכל המועצות של גדולי וחכמי התורה של המפלגות הדתיות, בכל גדולי התורה כיום, אין מי שיתיימר לחלוק על אותם הגאונים וחבריהם, שהצטרפו להקמת המדינה. בזמן הבחירות הראשונות לכנסת חתמו על כרוז להצביע בעד החזית הדתית, כמעט כל רבני הארץ, ראשי הישיבות והאדמו״רים. בכרוז נכתב — נודה לד׳ על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה עם הקמתה של מדינת ישראל. איך אפשר להסביר שטיפת מוח כזאת כאילו רוב הרבנים היו נגד המדינה? מדינת ישראל קמה על פי רוב הרבנים בארץ, ולא רק רוב הרבנים אלא רובם המכריע. כמעט שלא נשמעו קולות נגד. סאטמאר התנגדו. הם גם התנגדו לעצם ישוב ארץ׳ ישראל. זו היתה מחלוקת גדולה שאפשר לחלקה לשלושה עניינים: החלק הראשון קשור למצות ישוב ארץ-ישראל, ובלי א״י חסר בתרי"ג המצוות. סאטמאר, מונקאטש ועוד אמרו, נכון שיש ענין בא״י, וצריכים לעלות לא״י, אבל אנחנו נעלה לא״י עם המשיח, כשיבוא המשיח נעלה עמו, עד שיבוא המשיח אנחנו נשב בגלות בחו״ל לעומתם, הרבנים שלנו אמרו ״טובה הארץ מאד מאד״ - היום! זה לא קשור רק עם ביאת המשיח, ביאת המשיח תלויה במעשים טובים, ברצון ד', אם בעתה אם אחישנה2. אם כי אנו מחויבים לצפות למשיח ולראות בכל שינוי לטובה - סימני גאולה, וכמו״ש ר׳ יהושע מקוטנא: "עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה", וכמו״ש הרבנים שזמננו הוא ראשית, צמיחת הגאולה, שכך הוא חיוב "צפית לישועה", אבל מצות ישוב א״י היא תמיד מצוה ככל המצוות והיא שקולה כנגד כל המצוות. וזה טוב לכל ישראל, כלל ישראל חייב להיות בא״י. משה רבינו אמר: ״עלה רש״3 - ולפי הרמב״ן זו מצוה לדורות4 שצריך לעלות לא״י - הוא גם הודיע לבנ״י שיש סיכון שיהיה רע, תכשלו בעבודה זרה ואעפ״כ העם היהודי צריך להיות בא״י. כך גם הכריעו ודאי בשמים, כל הגולה שעליה אמרו - ש״שמה נשב" נחרבה. היום העם היהודי לא יכול להיות בלי א״י, אפילו אלה שבגולה לא יכלו להתקיים אלמלי שיש כאן מדינה של ארבעה מיליון יהודים. כאן מרכז התורה והחסידות והיהדות בכלל. כל המדרגות הטובות של עם ישראל נמצאות כאן בארץ. הרבנים שלנו כוונו לדעת פמליה של מעלה. זה שקר לומר שרוב הרבנים היו נגד. גם הרבנים שהיו בחו״ל אהבו את א״י, אולם לעלות לא״י זה היה לגביהם כבר ענין אחר. כבר הראשונים מתחבטים בשאלה למה הם לא מקיימים את המצוה, והתירוץ היה: מפני אונס - קשה היה לעלות ולחיות בא״י דאז, הפעוטה וחסרת אמצעי מחיה. היום רואים את א״י פורחת, יש מדינה, אבל מה היה אז בא״י - ארץ פעוטה, מלאת סכנות, סכנת דרכים וחוסר פרנסה כמו״ש הראשונים על כך, וקשה היה לדרוש מיהודים לעלות לא״י. אולם מעבר לבעית העליה, כולם אהבו את א״י. בשורה טובה מהארץ היתה משמחת את כל העם היהודי בגולה ולהיפך, כל הגולה היתה נעצבת על בשורה רעה מהארץ. אין זה נכון שהרבנים היו נגד. בארץ היו רבנים בעד, ומי שישב בחו״ל בכלל לא היה יכול להביע דעה, כי לא יתכן שאדם יפסוק דין בדבר שלא ראה אותו, אי אפשר שרב יפסוק פסקים על מקוה כשלא ראה את המקוה, הרבנים שבחו״ל לא ידעו בדיוק מה המצב בארץ. הרבנים שבארץ הם המוסמכים לפסוק, זהו דבר אחד. ב. הכרעה עפ״י רובדבר שני, לא שייך כאן ענין של רוב5. כל פוסק יודע שכשבאים להכריע דין, אנו לא מונים - זה אומר כך וזה אומר אחרת ועושים חשבון. הדין שכתוב "אליהם תשמעו", שחייבים לשמוע, ואם לא שומעים יש גדר של זקן ממרא, דין זה שייך רק כשהסנהדרין קיימת, ויושבת במקום מסוים, ליד המזבח. על כך אומרת התורה - "אליהם תשמעו", ומי שממרא הוא זקן ממרא. אולם אם הם יצאו החוצה - אין הדין של סנהדרין קיים כלל, אז יש להם גדר של חכמים כמו כל החכמים. גם שם הולכים בתר רוב. אבל אחד מהכללים של פסיקה עפ׳״י רוב הוא שכאשר יושבים הם ביחד מתווכחים ובסוף יש מסקנה של רוב, אז ההלכה כרוב, אך אם החכמים לא ישבו יחד אין הלכה של ללכת אחר הרוב, לא רק של סנהדרין. כדי לפסוק בעניינים של א״י צריכים היו הרבנים לשבת ביחד ולהכריע, אולם זח לא נעשה. כל הענין של רוב הוא לא נכון וגם אם היה אמת, הרי לא שייך הדין של רוב. הרבנים שישבו אז בארץ הם ידעו את המציאות בארץ והם פסקו לנו, וענין זה מתחיל מהם. הרבנים האלו שהיו לפנינו מספיקים לנו להרבה דורות, גם כשיש שינויים, הם הגדולים והיום אין גדולים כמותם, וההלכה כמותם. היסוד הראשוני הוא ישוב הארץ, והרמב״ן4 פוסק שיש מצות עשה לדורות לעלות לארץ ולהתישב בה. והוא כותב שיש לעלות לארץ, להתישב בה ולכבוש אותה, ולא להניחה לאומות. הרמב״ן הוא אבי התעודה, אין כמעט מי שחולק עליו, וההלכה הזו נפסקה גם בשו״ע, זה דין "למעשה". הדבר מובא בגמ׳ בסוף כתובות, כשהבעל רוצה לכוף את האשה לעלות לא״י והיא מסרבת כי טוב לה בחו״ל, הדין הוא שהבעל יכול לכוף אותה מפני שמצוה לשבת בא״י. כשהאדם אנוס, אי אפשר לחייבו, אולם כשהוא כן יכול לגור בארץ, הוא יכול לכוף את אשתו לעלות, מפני שזו מצוה. בזה היו מחלוקות, אבל אין מישהו שיכול לפסוק נגד הרמב״ן ונגד השו״ע. זוהי הנקודה הראשונה במחלוקת עם מתנגדי העליה והציונות. ג. מצות ישוב א״י לדעת הרמב״ם ושלוש השבועות. נקודה שניה, המחלוקת היתה מפני שהרמב״ם לא מביא הלכה זו של מצות ישוב א״י בספר המצות, ומקובל אצלנו שהרמב״ם לא מביא מצוה כללית בספר המצוות, יש כללים כיצד מונים תרי״ג מצוות, והרמב״ם בעצמו חולק על הבה״ג. הוא חולק אם המצוה בתוך המנין או לא, אבל אין מחלוקת על עצם המצוה. דבר נוסף, גם אם לרמב״ם יש מצות ישוב א״י, כפי שכותב הרמב״ן, יש את הבעיה של שלוש השבועות שמופיעות בגמרא בסוף כתובות: לא לעלות בחומה, לא להתגרות באומות. שבועות אלו לא מופיעות בהלכה לא ברמב״ם ולא בשו״ע. זה שייך למסתורי התורה. מהו הענין של השבועות - איך נשבעים? מי נשבע? למי נשבעים? אלא הפירוש הוא, המניעה של השבועות היא - שמן השמים אין מאפשרים לעלות ולכבוש את הארץ. גם אלו שבדורות הקודמים הסתמכו על השבועות, יודו שהיום הן בטלות. הרי השבועות קשורות לגויים, והגויים עצמם אמרו - אדרבא, זה שייך לכם, האומות אמרו לנו "לכו לפלשתינה", וכיון שהאומות אמרו "לכו" אז אין בכלל שבועה. וכן כתב ה״אור שמח" בנושא זה שהגויים הכירו שא״י שייכת ליהודים ומי יחלוק עליו! זו היתה אחת מהנקודות של סאטמאר כפי שאמרנו שהיא בטלה, ומעבר לכך, הרבנים בארץ לא התחשבו כלל וכלל בשבועות, וסמכו על ה״אבני נזר" וה״אור שמח" שכולנו בכלל תלמידיהם, והם עודדו ותמכו בעליה לארץ, בהתנחלות ובהתישבות ובהגנה עליה. כל מה שהיה בארץ בעליה, בהתנחלות, בהגנה ובהקמת המדינה היה על-פי רבנים. 1. עיין בספר ״מכתבים מזויפים נגד הציונות״ — ש. וינגרטן, מוסד הרב קוק. 2. ישעיהו ס, כ״ב. 3. דברים אי כ״א. 4. בפירושו במדבר ל״ג נ״ג ובהוספות לספהמ״צ עשה ד*. 5. עי מאמרי הראי״ה ח־׳א. פרק בהלכות צבור.